אין בי כמיהה לחיים האחרים ואיני מתבונן בהם בנוסטלגיה כלל. הם נדמים בעיניי כאגדה על שבט שהיה או לא היה, שהמאפיינים של תרבותו נראים מדומיינים להפליא. עבור הילדים שנולדו למצב הזה, אפשר לומר שזה היה אך טבעי. קשה עליי ההבנה כיצד דור ההורים, שהגיע מאירופה עם “קולטורה”, רבים מהם בוגרי אקדמיה, או בנים למשפחות דתיות, הסכינו והסתגלו לחיי כפר. כפר שנראה מוזנח אפילו במונחים של הכפרים העלובים במזרח אירופה.
האגדות סביבם כיין המשומר, הלכו והשתבחו עם השנים. הם עבדו מצאת החמה ורקדו עד שהנשמה פרחה. בתפריט היה להם בעיקר בשר מקישואים, דייסה מקישואים וריבה מקישואים.
בלילות, אחרי ויכוחים אידאולוגיים קולניים, הם פסעו בחושך ובבוץ אל החושה או הבקתה ממחצלות שהיוותה להם בית. הם חישקו את עצמם במיני חוקים ותקנונים, שהכתיבו אורח חיים וחינוך ספרטניים. אבל על “הגורן בליל לבנה” היו נשות הכפר נאנחות עוד שנים רבות עד לזקנתן. הן הולידו לחשושים מיהו האב המשויך לכל רך חדש שנולד. רצונותיו ומאווייו של כל פרט בחברה היו בטלים ומבוטלים לטובת הכלל, ספק אם היה להם מקום בחלומות.
ואילו אצלנו הילדים, התפתח הווי חינוכי סגפני מיוחד, שהביא לדירוג ערכים ולקבוצות הזדהות: עם הקבוצה – “אחד בעד כולם וכולם בעד אחד” הייתה סיסמתנו. עם הקיבוץ – הזדהות טוטאלית בהטיית שכם בעבודה כערך, בנטילת חלק באינספור הגיוסים, תוך דאגה למצוקותיו התמידיות, כמו גם בגאווה על הישגיו. עם המדינה – לימים, בשירות ביחידות קרביות ומובחרות. רק בסוף, בסוף דורגו ההורים, “הגלותיים”. בעצם הקיבוץ, בוודאי בגלל מצוקה כלכלית מתמדת, התנהל כ”משק אוטרקי” המספק לעצמו את מרבית צרכיו ומשווק את העודפים. האמת ש”העודפים” היו מראית עין, עד שלא ייאמן אילו חיים ספרטניים גזרו על עצמם המבוגרים. לילדים סיפקו חצי ביצה בבוקר ואילו המבוגרים יכלו רק לחלום עליה שנות דור – כי מקישואים, כנראה, השפית הדגולה לא הצליחה לייצר ביצה.
עד ליום בו רווח קצת ואז הייתה מסתובבת עגלה בין השולחנות בחדר האוכל ועליה שני סלי ביצים והתורנית הייתה מכריזה: “ביצה רכה או קשה?” לא משנה שלזאת יצאו כולן קשות ולתורנית של מחר כולן רכות. אני מעולם לא שמעתי בקיבוץ קיטורים, אבל תירוצים ו”הסברים” על כל פשלה ליוו את כל אורחות חיינו. “הקיטור התקלקל לכן הביצים…”. “העסקים היו גרועים השנה אבל בשנה הבאה…”. ובחקלאות היה רוב הזמן מצב של בצורת, או שיטפון או קימחון. תמיד שמענו הסברים על “המצב” המשברי – פעם הכלכלי, פעם הדמוגרפי ופעמים הביטחוני ועל פי רוב רווחו כולם ביחד.
אבל חרף “המצב”, אותנו הילדים תמיד פינקו. היינו מקבלים בכול יום שישי חצי טבלת שוקולד יקרת המציאות באותם ימים, שבדרך כלל הפסדנו אותה כהרף עין. או שהילדים מהכיתות הגבוהות היו אורבים לנו, או שהיינו מפסידים אותה בהתערבויות ותחרויות. למזלי האישי הייתי ספורטאי בהרבה תחומים והזכיות היו נערמות. מומחיות מיוחדת הייתה לי במשחקי גולות (מור ובורות). הרווחתי כל כך הרבה, עד שהן שמורות אצלי עד היום, לשמחת נכדיי, בארגז משאית גדולה שאבי הנגר בנה בילדותי.
גם בגדים ונעליים סיפק לנו הקיבוץ. תופרות עמלניות היו שוקדות על תעשיית “בגדי בוקר וערב” לעונות השנה השונות, במידות שהיו גדולות עלינו – “כדי שיתאים לך גם בשנה הבאה”. הבנות, ככל ששמתי לב, התהלכו כולן במכנסי “כחול הפועל” – ארוכים לחורף וקצרים עם גומי ממש מתחת למפשעה, שהשאיר להן סימנים שהיוו הקווים האדומים בקיץ. רק כאשר הגיעו לפרקן, הוזמנו אחר כבוד למדידת מכנסיים שחורים והן הסתובבו בהם בגאווה כמו ברבוריות.
למדידת נעליים נקראנו פעם בשנה אל הסנדלרייה, משימים את כפות הרגליים על קרטון ואליעזר הסנדלר, אחר שהרטיב ברוק פיו בדל עיפרון סגול, היה מקיף ומדגדג את כף רגלנו – יש אומרים לבנות יותר. תוך שאנחנו מקפצים ומתפוצצים מצחוק היה גוער בנו: ” אל תזוז, ייצאו לך נעליים עקומות”. מקץ שבוע, כשהיינו באים לנעול את נעלינו המפוארות, היה לוחץ באצבעות הצבת שלו לגלות היכן ממוקמות אצבעותינו ואז היה פוקד: “תוריד ת’נעליים ותמסור למיכה ואתה מיכה תמסור לרזי” ובא לנועל גואל.
ההווי הכי מיוחד הזכור לי התנהל סביב מגזר הבנות. הלינה הייתה משותפת וכך כמובן גם השירותים והמקלחות. רק בגיל הבגרות הייתה הפרדה לחדרי בנים ובנות. אפשר לומר שהמצב הזה היה בלתי נסבל עבורנו הבנים והוא החמיר בעליל, היות שמערכת החינוך הקפידה משום מה להעביר בכל שנה כמו בשרשרת את כל הקבוצות זו במקום ביתה של זו. ללא ספק נודעו לכך נימוקים פדגוגים כבדי משקל שנבצרו מבינתנו. מאחר שעיקר העניין שלנו התמקד במקלחות המתחלפות, שקדו טובי המהנדסים שלנו למקם חרכי הצצה ומעליהם עמדות תצפיתנים, כנגד המטפלת ההולכת וקרבה. לא חלפו שתי דקות וכבר התצפיתנים היו מאיצים במציצים שעבר זמנם והגיע העת להתחלף.
עם הבנות האלה גדלנו וחווינו את צמיחת השדיים ואת העובדה שהן החלו “ללבוש כבר את זה”. וכאשר לחלקן התחיל לצמח “שדה שרוף” בערווה, היו מאתנו שנפלו מהארון מלמעלה, היישר אל הבנות המחרפות ומגדפות למטה. זה היה השלב שבו רובינו פסקו מהמנהג המגונה, שכן התחלנו לרכוש להן כבוד והתביישנו בשבילן. זה היה גם השלב שבשביל קרי לילה היה מספיק להפעיל את הדמיון.
חלפו השנים, הלכנו לצבא והתרחקנו וכל אחד פנה למצוא את דרכו בחיים. הפגישות הלכו והתמעטו והיו חסרות לכולנו ובגדול. למעט פגישות ספורות נעלמנו אלה לאלה. לשמחתנו לא היה גבול עת גילינו את הווטסאפ ומדהים איך מכשיר כזה עקר, חיבר את הלבבות בחזרה. שוב אנחנו מתלהבים ממש כמו אז מכל תצלום פרח שדבורהל’ה שולחת, הקריקטורות שיעל צדה ברשת, או הנכד החמוד של אסתר שמככב כאילו אצלנו בבית. כולנו מתאחדים בדאגה כל אימת שמיכה מתאשפז ונפעמים משיר חדש של גאולה האופטימית הנצחית שלנו.
וכבר מתוכנן מפגש של קבוצתנו באמתלה של תערוכת ציורים שעורכת גאולה ויומולדת לרותי שתחגוג – כמו כולנו 73. כבר מתעופף ברשת מי מביאה פשטידה ומי עוגה אבל מי צריך אמתלות, כשכולנו כבר כל כך רוצים להיפגש?!
ונוסטלגיה תהיה? הו, אני מקווה מאוד.
