נדמה לי שרק ילדים שעלו לארץ מארצות הניכר ועברו את המסע המייגע בדרכם לקבלת הכשר לישראליותם, מסוגלים להבין מה שהתחולל בנפשי הצעירה בכל אותן השנים להתבגרותי. 132 Rue Mazneau זוהי הכתובת בה נולדתי והבית שבו חייתי את שנות הולדתי הראשונות.שנים של סכנות גדולות, רעב וצרות גדולות לבני משפחתנו, עבורי הייתה זו תקופה מעורפלת למדי במשך שנים רבות.  לימים הדברים הלכו התבהרו.  יומי הראשון בבית הספר היסודי השכונתי החל בהליכה מהירה, נגרר אחרי אחי-מגיני לאורך השדרה האין סופית. לבוש מכנסי בד קצרים עם כתפיות, נעליים חומות וגרביים לבנות מתוחות עד מתחת לברך, חולצה לבנה, סודר משובץ ללא שרוולים ומעל מעיל מלחים כחול כהה, משובץ כפתורים עבים שזורים לתוך לולאות לכל האורך.

החצר המרכזית של בית הספר הייתה מוקפת מסדרונות ולאורכם כתות-כתות, זו ליד זו, סביב סביב. שתי קומות זו על גבי זו, ובכניסה לחצר דלת רחבה עליה היה מופקד השומר, איש גדול וחייכני. זכור לי היטב הצלצול הארוך שבישר סיומו של יום הלימודים והשאגות האדירות של הילדים הנדחקים דרך השער אל הרחוב. צועד הייתי חזרה לביתי לבדי, ספק הולך ספק רץ. הייתי מצליח להירגע רק בהגיעי לבית הקפה הפינתי של הרחוב שלנו.  מציץ הייתי דרך דלתות הזכוכית של בית הקפה ובודק שמא אבא כבר יושב ולוגם את ה”פרנו” היומי, הזדמנות להצטרף אליו למשקה מנטה.וכך ביום בהיר אחד, עוד לפני תום שנת הלימודים, היה עלינו לארוז ולהתארגן במהירות לקראת נסיעתנו לארץ ישראל. מחזיק בידו של אבא, רדום למחצה, עטוף מעיל המלחים שלי נגרר במעלה מדרגות הברזל לתוך האונייה הענקית. מראות רבים נשארו חקוקים במוחי מההפלגה הזו. הארובות הענקיות כשני מגדלים שנישאו לשמים, הסיפון העצום בו התרוצצו ילדים ואת פרצופו הכועס של אחי הבכור שהיה “ממונה” על שלומי ובטחוני. זכור לי גם היטב הלילה הראשון באוהל ההודי – ביתנו החדש במשך כשנתיים. עששית נפט הייתה קשורה לתורן המרכזי והאירה באור חיוור את המקום. במרכז שולחן מאולתר מארגז תנובה מונח במהופך ועליו קנקן תה פושר, לחם שחור וריבה. כמעט שנתיים בילינו בעיר האוהלים הגדולה בעולם. ימים של שמש וימים של גשם, ימי חול והרבה חול בכל מקום. וחורף אחד של 1950-51 שכמותו לא היה בארץ מעולם, קר ומושלג מצפון ועד דרום.  ושוב אני נפרד מהוריי והופך להיות אורח של משפחת נוימן בכפר אתא. אנשים טובים וזרים משתדלים בשבילי, מדברים עברית לא מובנת, לבושים אחרת. חולק חדר עם רון – בנם של המארחים. בלילות מתעורר בבכי מרורים, מתקשה להסביר לאנשים הטובים המנסים להרגיעני את פשר החלום וההבזקים המבהילים, את המראות והנסיעות האינסופיות בלילות…הקטעים החוזרים של הימים הרחוקים בהם נטשו אותי בבית לא מוכר, שוכב במיטה צמודה לקיר קפוא, סביבי אנשים זרים ועוד מראות משונים ה”תקועים” עמוק בתוכי, שאת חלקם אינני מצליח אפילו לזכור.

זכורים לי היטב השפנים הלבנים ועיניהם האדומות. מבטם המתרוצץ, מביטים בי מבעד לרשתות הכלובים.  לימים ניתנו לי הסברים רבים על העבר, וכן הזמן עשה גם הוא חסד עמי ואפשר מעט מרגוע למוחי הקודח.