הנחשים הרוקדים

מיריק שניר

כל ערב,

אחרי שביקרתי

את סבתא

הייתי עוברת

בדרך הביתה

על יד

הבית-כוך,

הנמוך,

המעוך,

החשוך.

גרו בבית

שלושה אנשים

ושם

גם ראיתי

את זוג הנחשים.

הפחיד שם

בחושך,

אפילו

באור,

אבל

נאלצתי

תמיד לעבור,

על יד

הבית-כוך,

הנמוך,

המעוך,

החשוך.

גרו בבית

שלושה אנשים,

ואותי

הם הפחידו

יותר מנחשים.

כשיצאו מביתם

והיו מטיילים,

היינו כולנו

נורא נבהלים

בורחים לכל עבר

צורחים ונסים,

עד ששלושתם

שוב היו נכנסים,

לתוך

הבית-כוך,

הנמוך,

המעוך,

החשוך.

הם היו:

זוג הורים

מאוד ישישים,

ואתם היה בנם

אולי בן חמישים,

האב

היה שקט נורא,

הפחיד

כשהוא הביט,

והוא דיבר

בקול נמוך

אולי

בערבית,

וכשהיו לי

חלומות,

על מפלצות

ומלחמות,

הופיע בם

תמיד.

האם

עם פה

סגור קפוץ

היתה

כה מכופפת,

עד ששאלתי את עצמי

מתי היא מזדקפת,

ואיך

היא בכלל

שותה מים?

ואיך

היא רואה

שמים?

הבן

היה רחב,

גדול-גוף,

ולא דיבר

מילים,

עשה תנועות

עם הפרצוף

ורק

המהם

צלילים,

היה עומד

או מתנועע

בין שניהם

תמיד

ומשלושתם,

אני חשבתי,

הוא

הכי מפחיד.

ופעם עברתי,

בדרך הביתה,

אחרי שביקרתי,

בבית של סבתא,

על יד

הבית-כוך,

הנמוך,

המעוך,

החשוך.

לפתע

צלילים

מן הבית

עלו

מילאו את הערב

וכמו חוללו

הרמתי ראש

בלי להרגיש,

אל

בית האנשים,

מתחת

לחלון ביתם,

רקד

זוג נחשים.

על

הזנבות

עמדו שניהם

התנועעו

זקופים,

עם

הנגינה

המופלאה

רקדו

כמכושפים.

כל מי

שבמקרה עבר,

קטנים

וגם

קשישים,

עצר

כדי

להסתכל

בזוג הנחשים.

איש לא דיבר,

אף לא מילה,

זקנים

וילדים,

מי האמין

לסיפורים

על נחשים רוקדים?

…ואז

חלון נפתח

לאט

ועל צירו

חרק,

הופיעו:

אבא,

אמא,

בן,

ליבי

הלם חזק.

האב

הגביר

את המקלט

ושר

בערבית,

האם

זקפה ראשה

בשביל,

החוצה

להביט,

ובין שניהם,

הבן

גדול גוף,

חיוך רחב

על הפרצוף,

המהם

ומעלה מטה נע

עם

סלסולי המנגינה.

עם הנחשים

הבן רקד

עלה ירד,

מצד אל צד,

הי!

משלושתם,

חשבתי לי

הבן,

הכי נחמד.

מולנו

בחלון עמדו,

כמונו נרגשים,

גם הם

אף פעם לא ראו

ריקוד של נחשים.

לבסוף עייפו

הנחשים

בעשב נעלמו,

חלון נסגר

והצלילים

כמעט לא נשמעו.

מאז

אני צעדתי שם

בשיר,

ללא חשש

ורק נזהרתי

לא לדרוך

בשביל,

על

זנב

נחש.