כך עלינו לתל חי ולכפר גלעדי
יוסף חריט
פעם ודאי ידעתם אך בטח שכחתם, כי השם המלא של היישוב היה – כפר גלעדי – תל חי קבוצה להתיישבות חקלאית. בראשונה היו שתי קבוצות נפרדות ושתיהן עלו על הקרקע באותו יום. הרי לפנינו סיפורו של יוסף חריט שהשתייך לקבוצת תל חי:
החלטנו סופית השומרים עולים לחמרה וקבוצת הרועים לתלחה.
התאריך המיועד – למחרת חג סוכות.
מקום היציאה – החאן בטבריה.
הבוקר אור ואנו יוצאים לדרך. העגלה הראשונה – עגלת השומרים ורק לאחריה באה זו של הרועים. מצב הרוח מרומם. עולים להתיישבות בצפון. עולים עם כל הרכוש, המתרכז בעגלה אחת רתומה לשלישיה. עגלת הרועים רתומה לשני סוסים בלבד. כולנו רווקים. כל הרכוש הוא מעט אוכל לסוסים ו… הרווקים עצמם, אבל תמורת זה מרווח יותר בעגלתנו
ואין מה שיתפוש מקום
בה. שמעון דרוקר פלח ותיק הנוהג בעגלת
הרועים מכוון היטב לא לרוץ ואף לא לפגר.
ואילו עגלת השומרים ממש מגמאת ארץ. אצה לו להדרך לישראל גלעדי הרוכב על סוסתו ומאיץ בעגלון. להבה בוערת בקרבו, למהר לעלות, למהר ולהגשים חלום שנארג זה שנים. ושמעון רוטן – הם יהרגו את הסוסים, זה לא רכיבה בשדות.
על יד טבחה מעין מים. על ידו צריך לחנות, האכיל את הסוסים, כי מכאן ואילך זה כבר לא דרך, רק שביל משובש ועליה תלולה והחום הולך וגובר. רק היגענו למעין ועגלת השומרים כבר מתכוננת להמשיך לנסוע. שמעון אומר לשפסיל ארליך – תנו לסוסים לנוח, גם שלנו זקוקים למנוחה ולא כדאי שניסע בנפרד. אך ישראל אומר לנסוע ונוסעים. אנחנו נשארים במקום. לאחר מנוחה הגונה שוב נוסעים. העגלה מתנהלת בכבדות כולנו צועדים לידה ודוחפים בכל יכולתנו. התחנה הבאה היא ג’יב יוסף. מרחוק רואים את עגלת השומרים ושמעון אומר כאילו לעצמו – הם לא יגיעו! הסוסים שלהם הרוגים לגמרי.
כשהגענו עד עגלת השומרים ראינוה עומדת כאילו רותקה למקום. צעקות דיו והמרצות בשוט שוב אינן מועילות. הסוסים החליטו כנראה, כי יום עבודתם נגמר כבר מזמן. כבוד השומרים נפגע.. לנו הם אומרים להמשיך בדרכנו ולא להתעכב בגללם. שמעון מציע את עזרתו, אך השומרים בשלהם – סעו, סעו אין צורך בעזרתכם.
מילא, נוסעים ומשאירים אותם מאחורינו, כי להמרות את פי ישראל גלעדי, גם שמעון הפלח הוותיק והמנוסה אינו מעז.
הגענו לראש פינה, מחכים לשומרים ואינם. עוברת שעה, שעתיים ומעגלת השומרים אין קול ואין קשב. לצאת לקראתם אי אפשר להעליב את השומרים עד כדי כך. לא יתכן שרועים יבואו לעזרת השומרים. הנה הסוס בקושי גורר את רגליו לפי הבעת פני הרוכב ידענו מיד היכן תקועה עגלתם ולשם מה בא. בלי אומר רתמנו את הסוסים ולדרך. בהגיענו לעגלת השומרים, מצאנו את שני הסוסים הנותרים עומדים מורדי ראש. כנראה גם להם לא נאה שסוסי רועים יחליפו “אצילות”. שום מחאה לא נשמעה כשרתמנו את הסוסים הנינוחים שלנו לעגלתם. לראש פינה הגענו בחצות. על אוכל כבר לא חשב איש. כל אחד נרדם באשר שכב.
אור הבוקר העיר את כולנו. רותמים את הסוסים ושוב לדרך הפעם ביחד, לתלחה ולמטולה יש להגיע באותו היום.
בחירת המקום – הגליל העליון
שואלים אנו את עצמנו מי המשוגעים הללו, שכל הארץ עמדה לבחירתם והם בחרו דווקא בחור המרוחק הזה למקום יישוב?
אכן, הם היו משוגעים. הם רצו דווקא בגבול בארץ רחוקה, רחוקה, בין הרים – ארץ פראית המחכה למי שיבוא ויכבשנה לישוב. ישראל גלעדי ופנחס שניאורסון שהביאו את ההצעה הקוסמת הזאת, נקראו בפי הליצנים שבחבורה – המשלחת שגילתה טריטוריה.
האתגר היה כפול ומשולש ועל כן הילך קסם ועורר התלהבות עצומה.
את האידיאל הגדול שמאחורי המעשה היטיבה להגדיר קיילה גלעדי: הנסיעה הראשונה בעגלות עמוסות משפחות, פעוטות ויונקים מיטלטלים בדרך לא דרך ימים אחדים. מטולה, מחוז חפצנו שנקבעה אז למקום מגורינו הארעי, עטתה בבואנו עננים כבדים ולא ראינוה מבעד לעננים. קצרה רוחי ושאלתי את ישראליק “הלירח אתה מוביל אותנו? “
כן, חייך, “אנו צריכים להיות ראשונים ולו אפילו לירח ואז יעלו ויבואו אחרינו האחרים”.
ועוד טענות היו לנו כלפי הראשונים. לא די שבחרו לשבת בקצה הארץ אלא גם על גבעה. הטענות היו נשמעות לא רק בסיום יום עבודה בגן הירק און בכרם, אלא אפילו בסיום יום כיף בדרדר או בבריכת גן הירק, שכל שכרו יצא בהפסדו כאשר צריך היה לעלות בעליה הקשה הביתה.
מספר על כך פרופסור דב אשבל, שהיה המורה הראשון לילדי כפר גלעדי, בשנת 1921:
בחירת המקום עצמו להקמת הנקודה, זוקפים לזכות “שיגעונו” של אלכסנדר זייד. לי נראה כי זייד ראה נכוחה והיטיב לעשות בבחרו את גב הרכס המשקיף על פני כל הסביבה ויש בו די מקום להתפתחות בעתיד. אם בקיץ תארו לעצמכם מה קשה הייתה עלייה בימי החורף כשהעגלות באו מטבריה לאחר נסיעה קשה של יומיים, כשהדרכים בצק של טיט וגלגלי העגלה שוקעים לפעמים עד הציר ממש ובסופו של המסע עוד היה עליהן לסחוב את העגלה במעלה הגבעה. הנוסעים קיצרו את דרכם כבר ליד תל חי ועלו בשביל הסלעי היבש, הספיקו להתרחץ ולהתלבש ואולי גם לאכול ארוחה חמה. בעוד העגלונים מבוססים בבוץ עם בהמותיהם בדרך הארוכה מסביב לגבעה.
בניית צריף העץ מאת זלמן אלון
הטלטולים ממטולה, מקום מגורנו לעבודה בשדות חמארה, הכבידו עלינו מאוד. לתקופת הקציר הקמנו בחמארה סוכת מחצלות, אולם בכך לא נפתרה שאלת השיכון. נוסף קושי, היינו נאלצים להשאיר את החברה היחידה שהייתה עמנו, לבדה בסוכה כל היום. סוכה שניה הקמנו על גבעת קת-א-סית, שם היה לנו שטח ירקות על שפת הדרדר. הפיזור הכביד מאוד והחלטנו כי לשנה הבאה נרכז את הסוכות למקום אחד. ובחרהו בגבעת קת-א-סית.
לבנות צריף ולו גם ארעי היה בימים ההם מן הנמנע. חומרי בנין, לוחות עץ, לא היו בארץ ואילו היו, לא היה בידינו הכסף. אולם קלווריסקי מסר לידנו צריף ישן ששימש פעם בית כנסת לתושבי מחניים הראשונים. הצריף עמד שנים על שנים ללא שימוש. לוחותיו רקובים ושבורים. כשהתחלנו לפרקם נוכחנו שלא כדאית המלאכה אך אין ברירה והמשכנו.
משהתחלנו להעביר את הלוחות הרקובים שהיו בעיננו יקרים מפז, נוכחנו כי מסוכן להשאירם על גבעת קת-א-סית, כי חשופה וגלויה היא לכל עבר. החלטנו לתור מקום מסתור והגענו תוך חיפושים לגבעה המערבית – עליה יושבים אנו היום. מצאנו בה מקום סתר והעברנו לשם את הלוחות.
תוך כדי עבודה ראינו כי הגבעה יפה ורחבת ידיים, טובה וראויה להקים בה יישוב. ופה אחד החלטנו להקים שם את הצריף.
זכורים לי דברי ישראל גלעדי “גבעה זו מקום אסטרטגי מצוין. אנו נהיה כאן בבחינת רואים ואינם נראים. כאן נקים את כפר “השומר”. בלי יסודות וללא תכנית דפקנו קרש אל קרש
והיה זה מחסה לנו ולבהמות. ועל כך נקראנו בפי הערבים – תחשיבה, כלומר צריף עץ.
