שלושה חדרי אוכל היו ועודם בכפר גלעדי: חדר האוכל המיתולוגי הראשון ששכן בבית הראשונים וליווה את ראשית התהוותו של הקיבוץ. חדר האוכל השני שהוקם במקביל להקמת המדינה. וחדר האוכל החדש, השלישי, שהוקם בשנים 1985-1984 כחדר אוכל בטחוני בתקופת הקטיושות  

חדרי האוכל לדורותיהם הוקמו כמקדש מעט והיוו מרכז פועם לחיי החברה של הקיבוץ. הציבור התכנס בהם שלוש פעמים בכל יום לאכילה ובערבים לדיונים בבעיות השעה, דיונים שנמשכו אל תוך הלילה. היו גם שולחנות שהיוו מוקד לרכילות עסיסית, עד שפעמים החברים שכחו שצריך לחזור לעבודה. והיו כמובן גם התכנסויות המוניות בחגים, בהם כולם לבשו חג ושכחו את הצרות והמצוקות של חיי היום יום.

בעת הקמתו של חדר האוכל הראשון עוד לא נולדתי. בעת הקמתו של חדר האוכל השני לא הייתי מעורב, הייתי עוד ילד. אבל לימים זכיתי להיות הפרויקטור להסבתו למרכז קהילתי שבו שוכנים המועדון החברתי, המזכירות והנהלת החשבונות, הספרייה ופינת ההנצחה של הקיבוץ. בכך הייתה לי זכות לגאול את המבנה משנות דור של שממון. משך שנת העבודה להסבתו, צפו ועלו בי זיכרונות מתקופת היותו חדר האוכל שהציבור כה אהב.

ללא ספק, פרויקט הדגל מבחינתי, הוא הקמת “חדר האוכל החדש” שאותו ליוויתי כפרויקטור משך שנה בריכוז התכנון ושנה וחצי בניהול הביצוע. הסיפור החל ביום אביב מוקדם, שבו הודיעו לי בזה אחר זה, שניים מאושיות הקיבוץ, ידידיה מילר רכז ועדת התכנון ושמעון זלצר רכז הבנייה, שהם מבקשים שאחליף אותם בתפקידיהם. כבחור צעיר, שגדל ולמד על ברכיהם והעריץ אותם, זו הייתה הודעה מאוד דרמטית עבורי. הם נחשבו לעמודי התווך של הקיבוץ באותו זמן ועוד מדובר בכפל התפקידים, שיכול היה להטיל עליי מורא. אך כדרכם של הצעירים, אני לא חשתי כל מורא. ישבתי עם עצמי וחשבתי, מה אני עושה עכשיו. המחשבה על המשך ביצועם של הפרויקטים הרבים הנמצאים בעיצומם והמחשבות על תכנון האופק העתידי, הם ששאבו אותי מיד אל כפל התפקידים וקמתי אל שחר של יום חדש. ביום ההוא עוד לא ידעתי מה מחכה לי בכניסתי לנעליהם הענקיות, יום יום מעבר לפינה.

זה היה בראשית שנות ה-80 כאשר ברד קטיושות כיסה את מרבית יישובי הגליל העליון, קריית שמונה למודת הסבל ואת כפר גלעדי למודת השהייה במקלטים. “נפילות” קראנו להן, אולי כדי לעמעם קצת את אימת הטילים. הם היו נוחתים ללא כל התרעה מוקדמת, אגב שריקה מצמררת שהלכה והתגברה עד לחבטת הבום האדיר, שהרעיד את הבתים ואת חדרי הלב.

זה היה ב-6:00 בבוקר עת נפילה נוראה נחתה במרכזו של “הדשא הגדול”, סמוך לחדר האוכל שלנו. טיל כזה אם היה נופל עשרות מטרים משם, על חדר האוכל בשמונה בבוקר כשכל הציבור אוכל, או כשכל ילדי הקיבוץ משחקים אחה”צ על הדשא המרכזי, יכול היה לגרום לאסון בל יתואר. הציבור התאסף ועמד אובד עצות לנוכח הקף הנזקים, אך בה בעת שמח על הנס שקרה לנו בלא אף נפגע. לא חלפה שעה ויאנוש אלוף הפיקוד המוערך הגיע אל מקום האירוע. הוא פסק שיש לבנות לאלתר חדר אוכל בטחוני ומקלט, שאם לא כן, הוא יורה לסגור את המבנה הבנוי בנייה קלה מגג אסבסט וקירות זכוכית. זו הייתה גזרה שהקיבוץ לא יכול היה לעמוד בה. הנהלת הקיבוץ ביחד עם נציגי תנועות הקיבוצים ומשרדי ממשלה שבינתיים הגיעו לשטח, התיישבו לדון במצב שהתהווה. הן לא יעלה על הדעת שקיבוץ יכול להתנהל ללא חדר אוכל.

שתי החלטות התקבלו בתום אותו הלילה. האחת, יש לבנות בדחיפות מקלט הכי גדול שהיה מקובל באותם ימים, כדי שיוכל להכיל בשעת חירום את כל ציבור האוכלים בבת אחת. השנייה, יש לגשת לאלתר לתכנון חדר אוכל בטחוני חדש. נציגי התנועות והממשלה הרגיעו ואמרו בתום אותו דיון, שבכוונתם לסייע באופן מסיבי. שאם לא כן, היה ברור לכל המשתתפים שכפר גלעדי לא תוכל להרים את המטלה בכוחות עצמה בלבד.

לקח לי זמן לעכל שאני עומד בעין הסערה, הן של התכנון והן של הביצועים הנדרשים. כבר אז החלו רינונים ולחשושים, ש”הבחור צעיר מדי”, “אולי נחזיר את הרכזים הקודמים” וכיו”ב. אבל אני התעלמתי והייתי חדור מטרה ודבק במשימה, ואם להודות ממרחק הזמן, התחשלתי לכך במלחמות ובצבא. מעשה ראשון היה לרכז במהירות את ועדת התכנון אל מול שני התכנונים הנדרשים – הקמת מקלט במהירות הגדולה ביותר האפשרית ובניית חדר אוכל חדש. החלטת הוועדה על מיקום המקלט הענק הייתה חכמה מאין כמוה והיא נגזרה לפי קביעת מיקומו של חדר האוכל העתידי, כך שהמקלט יוכל לשמש את שני המבנים כאחד. והמקלט אכן תוכנן וניבנה במהירות שיא, עניין אשר זכה לתשבחות רבות. תכנון חדר האוכל היה מורכב בהרבה. התייצבתי ב”מחלקת התכנון של התק”מ” והם כבר ידעו על המטלה התכנונית המצפה להם. אני חושב שזה היה הפרויקט הכי אתגרי ויוקרתי שהיה במוסד התכנוני המכובד הזה באותו זמן. התחרות בין האדריכלים הורגשה באוויר וכמה מהם מיהרו להכין סקיצות רעיוניות לשיפוט, שאותן הבאתי לדיון בוועדת התכנון שלנו. בשלב הזה הודעתי שאף סקיצה לא נראית לי ובמיוחד לא זו של האדריכל הבכיר ששמו הלך לפניו. הוא תכנן אולם חדר אוכל במתווה של ר ולאכזבתי לא מעט חברי ועדה תמכו בהצעתו. לי היא נראתה הגרועה מבין כל ההצעות וברור שמשכתי אש בסגנון “מי שמך” ו”גבה לבך”. הגעתי שוב אל מחלקת התכנון של התק”מ וביקשתי מההנהלה לאפשר לי להיפגש עם אדריכלים נוספים ורצוי צעירים. זו הייתה אולי עזות מצח מצדי, אבל על הכף הייתה מוטלת הבעיה הכי מרכזית של כפר גלעדי באותה עת, ולא יכולתי להרשות לעצמי לנהוג במורך לב. הפנו אותי לאדריכלית צעירה וצנועה בשם ארנונה אקסלרוד, שישבה באחד החדרים האחוריים. להפתעתי גם היא ידעה כבר במה מדובר ואף הכינה בהיחבא סקיצה ראשונית משל עצמה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, (היי, לא לארנונה אלא לסקיצה) ואיתה חזרתי אל ועדת התכנון והצגתי אותה. זה לא היה קל, לאור פיזור הקולות בין שמונה החלופות שהגיעו אל שולחננו. לא היה טעם לערוך הצבעה ואני ביקשתי מנדט נוסף של שבוע לבדוק היתכנות לביצוע החלופות. ואז החלה להתרחש סאגה, שאיימה להפיל את כל תפיסת התכנון שלי ובדרך גם אותי עצמי. הבעיה שלי הייתה נעוצה בהכרה, שאולם חדר האוכל חייב להוות מרכז קהילתי לא רק לאכילה, אלא להתכנסות של כלל הקהילה בחגים, כשהשיא הוא בפסח. וככזה, האולם חייב להיות חף מעמודים התומכים את גג הבטון הענק הביטחוני, שבו מתכנסים קרוב לאלף קרואים המסובים יחדיו.

התחלתי לנדוד בין משרדי קונסטרוקטורים ותיקים ידועי שם והפסיקה של כולם הייתה אחת – לא תיתכן קונסטרוקציה במפתחים שאתה רוצה ללא עמודים שיישאו את משקל הגג. הייתי כבר על סף ייאוש כאשר הבחנתי במשרדם של שפלטר את סוכובולסקי הנערצים עליי, בקונסטרוקטור צעיר בשם סולומון. שני אריות המשרד הסכימו שאציג לו את המטלה והוא ביקש שאתן לו לבחון את העניין ימים אחדים. אלה היו ימים ראשונים של כניסת המחשוב למשרדים ותקוותי האחרונה הייתה שבוגר טכניון טרי יוכל אולי להתמודד עם הבעיה.

הוא טלפן אליי כעבור יומיים וביקש שאבוא אליו לתל אביב. כל הדרך לא ידעתי מה לחשוב ונחתתי במשרדם מתוח עד הקצה. מצאתי אותם כששני הוותיקים וסולומון יושבים סביב השולחן יחדיו כשהם זורחים אליי כבר מכניסתי. פרצתי בצחוק רועם – זה היה ברור כשמש בצהרי היום ודהרתי למשרדה של ארנונה, כמה רחובות משם לבשר לה את הבשורה.

חוויתי אינסוף התמודדויות והתנצחויות במהלך התכנון והביצוע. יש שטענו בפני ההנהלה שאני מסבך את הקיבוץ. “מביני דבר” אמרו שחדר האוכל קטן מדי ולא יוכל לשמש אותנו בחגים, אחרים טענו שהוא בזבזני וגדול מדי. צריך להבין שבקיבוץ חיים 400 “אדריכלים”, לכל אחד יש דעה ויש לו מה להגיד. חוזי השחורות ראו קטסטרופות ובעיות “שלא ניתנות לפתרון” צצות חדשות לבקרים. אני למשל טענתי שאת חדר האוכל צריך לבנות כך, שהוא ימוקם על גבי המקלט הענק שניבנה קודם. הכוונה שהדריכה אותי הייתה, לחסוך בשטח ולא להקטין את מרחב הריאה הירוקה של “הדשא הגדול” המיועד לחגיגות ולבילוי. וכן שהירידה למקלט תתאפשר ישירות מאולם האכילה, מבלי שיהיה צורך להסתכן ולרוץ אליו מבחוץ. מיד קפצו “המבינים” שזעקו שאני הולך למוטט את המקלט ולהחריב את חדר האוכל תחתיו. הם רק לא ידעו שנפגשתי בעניין עם סולומון, שתכנן כלונסאות משני עברי המקלט, כלונסאות התומכות קורות נושאות של הבניין. התוצאה הפתיעה אפילו את מהנדסי הג”א שעמדו פעורי פה. קבוצה אחת הייתה רעשנית במיוחד והיא חיפשה כישלון שלי על כל צעד ושעל. הנהיג אותם ע.ק. והוא מצא, בין אינספור המכשלות המדומות, שאני הולך להרוס את המטבח, כי אני לא מסכים לכרות ברושים מהשדרה המיתולוגית שלאורכה נשאו אל קבר אחים את שמונת חללי תל חי. “משאיות לא יוכלו להגיע אל הרמפה לפרוק מזון, אז לא שווה כל הפרויקט” הוא טען. בחלוף כמעט 40 שנה לקיום חדר האוכל “החדש”, לא ראיתי אף “בעיה שלא ניתנת לפתרון” שלא נפתרה ולא ראיתי אף משאית שהתקשתה להגיע ולפרוק את תכולתה ברמפה – עורבא פרח.

היה שלב בדיוני הוועדה, שנסבו על כל מרצפת וכל צבע וזה היה בשבילי ללא נשוא. הודעתי שמרגע שהתכנון הרעיוני הוכרע, כל הפרטים בהמשך יוחלטו פה אחד – של ארנונה ושל סולומון ובעזרתי כמובן וכך היה. שימשתי את ארנונה כנהג בנסיעות לנמל תל אביב לבחור קרמיקות, צבעים, ברזים ומה לא. נסענו למפעל לייצור מרצפות וארנונה הסבירה למנכ”ל שהיא רוצה מרצפות עשויות פלחי אבן ערד וביניהן צבע מסוים ולא עזר לו כשאמר שלא קיים דגם כזה, וביצע. חשבתי שלפחות בנושא אחד חייב להיות שיתוף ציבור והבאתי דגמי שולחנות וכיסאות, הצגתי אותם בחדר האוכל הפעיל עדיין והציבור בחר ברוב קולות את הדגמים שמשתמשים בהם עד עצם היום הזה, כבר למעלה מ-30 שנים.

מזכיר הקיבוץ החליט לקיים טקס להנחת אבן הפינה לפני תחילת הפרויקט ושמחתי מאוד לבחירתו בנחום ויהודית הורביץ, שהניחו ביחד עם ארגון “השומר” את יסודות הקיבוץ. יש מי ששמע את יהודית אומרת, שחבל לה שלא תזכה להשתתף בפתיחת חדר האוכל, אבל היא הספיקה, לשמחת כל הקהילה.

חדר האוכל היה כבר בהרצה ימים אחדים ופתע הגיעו אליי שני נערים וביקשו שאבוא בדחיפות למבנה. נכנסתי וחשכו עיניי. במקום הכי מרכזי מעל להגשה העצמית, ניבט פסל של ראש גדול של ישראל גלעדי, שחובר בדיבלים גדולים לקיר. לקחתי מפתח שוודי ומישהו התנדב לעזור לי, פתחתי את הברגים והורדתי את הראש ושמתי אותו על הרצפה מחוץ לכניסה לחדר אוכל. חשבתי שראוי שכולם יראו ויפנימו, ששום צלם ופולחן אישיות לא יהיה כאן בהיכל.

הבנייה הסתיימה סמוך לחג הפסח באותה שנה ומזכיר הקיבוץ מצא לנכון לכבד אותי בעריכת הסדר. עשיתי זאת בחפץ לב ובהתרוממות רוח, שמפעמת בי לנוכח פרויקט הדגל שלי המתנוסס לתפארת במרכז היישוב.