חברי הקיבוץ עבדו מאוד קשה מצאת החמה ועד צאת הנשמה.
העבודה היוותה להם ערך ולא משנה מה מידת הפרנסה שהבאת לקהילה, העיקר שעבדת קשה. והיו גם בטלנים ששמם הלך למרחוק. הם הסתוו בבגדי עבודה וככל שהיו מרופטים כן ייטב.
היו אלה ימים אחרים של שיתוף ואחווה ויש אומרים שעל אף קשיי היומיום הקיצוניים, השמחה שרתה במעונם. את חיי התרבות לא עלה בדעתם לזנוח. הרי רובם הגיעו ממוקדי תרבות אירופאים ועל הזיכרונות משם התרפקו בחלומם. לא בכדי אחד התפקידים שתמיד היה מרכזי בקיבוץ הוא נושא משרת התרבותניק. והוא דווקא היה מורשה – בעיני עצמו, להתהדר בבגדים ללא רבב. בגדי עבודה ובגדי ערב ובגדי שבת מרופטים מרוב שימוש היו נכסי צאן ברזל. ואילו הוא היה שולף מארון חדרו ז’קט מהוה שידע ימים יפים יותר, ולובשו מעל לבגדי העבודה או הערב, הכול לפי מידת המופע. שאר “החברים והחברות”, זה היה כינויים של הגברים והגברות, שכן בחברי קהילה שיתופית עסקינן, דומה שהתביישו להוציא לאור היום את בגדי החמודות משם, אם בכלל הושארו ברשותם ולא נמסרו אחר כבוד לתחפושות לפורים או “לחוג הדרמטי”.
התרבותניק דאג לזמן אחת לחודש לפחות מרצה מאוד מבוקש, או נגן פסנתר מדופלם. לפעמים הייתה מגיעה זמרת מפורסמת ומפורכסת, שהוציאה את העיניים דווקא לנשות הכפר. הללו כיכבו ברשימת המורשים מטעם התנועה, שאין לסטות ממנה ימינה ושמאלה.
לנו הילדים היה עולם תרבותי משלנו (ועל כך בפעם אחרת). אבל את חוויות האירוע התרבותי לא עלה בדעתנו להחמיץ. עד היום אני שומע את כחכוחי הגרון של המרצה, משל היה מכוון כלי נגינה כלשהו. וזאת בטרם היה פורץ בקולו המרעים ותוקף את “שאלות השעה”, מרומו של עולם סדר היום שקבעו פרנסי התנועה. לנו הילדים, ממש ברגע זה ניתן האות להימורים החשאיים שניהלנו, בעודנו מתגנבים אל מאחורי החלונות של חדר האוכל. חדרי האוכל מהעידן הפרה-היסטורי בקיבוצים, היו בעצם אולמות פאר במונחים של אותם ימים. הם נקראו “חדר” מחמת הצניעות המעושה, או משום שכל חללי החיים, לרבות חדר המגורים נקראו “חדר”. באולם האוכל נחוגו החגים המשותפים לכלל הקהילה, קבלות השבת אם נמצא “משוגע” לדבר וכן, החברים היו אוכלים את ארוחותיהם שלוש פעמים ביום גם אם לא היה מה, מצוות אנשים לאוכל ולחברותא.
ראשון הנופלים לשינה עמוקה בהרצאה היה אלקה, אבל הוא לא השתתף בהימורים שלנו הילדים, כי זה היה ברור לכל מלכתחילה. אחר היו נופלים בזה אחר זה – כל אחד בפוזה הייחודית לו, גרישה ומולקה וזלטה, והשמחה וצהלות הצחוק שלנו הרקיעו עד לאחרון הנופלים.
שונה היה המצב בערב שהוקדש לאריות מפי הזמרת, שעתידה היה כבר הרחק מאחוריה. היא הגיעה תדיר בדיוק כשהייתה צרודה, או שהיה יוצא לה קול צורמני מחמת התקררות פתאומית שקפצה עליה. גרסת התרבותניק הייתה שהאשמה נופלת על האלקטרונאים ולא על הזמרת שלו. ואילו האלקטרונאים החרוצים, שבדיוק סיימו חליבת ערב, טענו שכל האשמה בציוד, ששוב לא היה השנה כסף להחליפו. “אולי בשנה הבאה”, אמרה ההנהלה, שתמיד ידעה לטעת תקווה בליבנו.
הייתה רק שאלה של זמן מתי תיפול מלכה. האות לבאות ניתן עת צנחה לה המסרגה מהסוודר שלעולם לא השלימה. המסרגה התגלגלה עד למרגלות הזמרת, שהייתה שקועה בזמרתה. קולות הנקישה דימו לנו נגן משולש שהפליא לנגן. משניתן האות, החלו נופלים בזה אחר זה הטובים שבאנשי התרבות שלנו. הם הקפידו, כבעלי ערך עצמי אנין טעם, להתיישב בשורה הראשונה נוכח פני הזמרת. בחלומם הם עדיין שהו בבתי האופרה של הממלכה האוסטרו-הונגרית. אבל בחיים החדשים שנרתמו אליהם בכל מאודם, כמו הפרדות איתן חרשו את השדות, הם הלכו בתלם האידאלים ונצרבו בהם כמו בשמש הקופחת, או בלילות קרה עת רקדו עד לאובדן החושים והשכחה.
הו, כמה צחקנו עליהם כצברים עוקצניים, על דור ההורים שלנו, שהגיעו לכאן מעבר לימים מעולם האתמול האחר. היום אנחנו פוסעים בין שורות קבריהם, נעצרים ליד כל שם שהפך בעינינו למיתולוגי ומוחים דמעה.
