איך עבדו פעם בבית תינוקות מאת חיה אשוח
לעבודה היינו באות בשעה חמש בבוקר. מדליקות את הפרימוסים כדי לחמם מים לרחיצת התינוקות. בחורף היינו מחממות את הבית בתנורי נפט שחורים וגבוהים ואפי התינוקות היו סופגים את הפיח ומשחירים. האוויר היה מלא יתושים ועל המיטות היו אפריונים של כילות.
אם היה יום שמש וחם, היינו מוציאות את הלולים הגדולים מהאוהל ששימש להם מחסן. הלולים היו מוקפים רשתות, בכל לול היו מכניסים כשנים שלושה ילדים. כל היום רדפנו עם הלולים אחר השמש. אותו דין כשחיפשנו צל עבור הילדים. עסוקות היינו כל היום בהזזת הלולים.
בבית האבן הגדול שוכנו התינוקות והפעוטים. כשהבית התמלא, היו מוציאים חברים מחדריהם לצריפים ואוהלים ובקיץ גם אל מתחת לעצים.
כשהיגעו מים עד נפש, הובאה שאלת בית התינוקות לאסיפה. הוויכוח היה סוער, אך כוחנו גבר והוחלט לבנות בית תינוקות חדש. התעוררה השאלה למה בית תינוקות זקוק לשירותים? התינוקות ממילא אינם משתמשים בהם אלא מה? העובדות? שתנהגנה כיתר החברים. יש מקלחת מרכזית ובתי שימוש פרימיטיביים, הפזורים במקומות שונים. ויש אפילו אחד לא רחוק מבית התינוקות.
את המיטות לילדים עשו במסגרייה בבית, אבל המסגרייה הייתה עסוקה בעבודות חיוניות יותר. כשנולדו תינוקות היו משכיבים שנים במיטה אחת.
במלחמת העולם השנייה, כשפלש הצבא הבריטי ללבנון, היה משקנו מלא בחיילים אוסטרלים. ארץ מולדתם הרחוקה דאגה להם לסיגריות בקופסאות גדולות ויפות למראה, עשויות מחומר רך. אספתי כמה קופסאות כאלו, ריפדתי אותן מבפנים בשמיכות, עטפתי אותן בסדינים והנה מיטות.
בית התינוקות נבנה במשך ארבע שנים, הרבה זמן עמד כשלד ללא רצפה וללא חלונות ודלתות. שכנה שם קבוצת הנוטרים.
יום אחד פרצה מחלה מדבקת בין התינוקות והיה צורך להוציא משם את הילדים הבריאים. לא הייתה ברירה ובאותו יום פונו הנוטרים ונוקה הבית. במקום חלונות סתמו את החורים בלוחות ועל הפתחים תלינו כילות והארמון הנכסף היה בשליטתנו. בהיותנו כבר שם, התחילו לעבוד השרברבים והטייחים ולאט לאט הושלם הבית.
חשמל כמובן לא היה ואם כן רק בחלום. בחדר האוכל של החברים בער לוקס ובבית התינוקות כמובן מנורת נפט. כשחזרנו “מגלות” תל יוסף, ערכו לנו בבית קבלת פנים נהדרת שולחן ערוך בכל טוב. היה טוב על הלב לחזור הביתה עם תוספת תינוקות שנולדו בתל יוסף. מצאנו כבר דלתות בבית, יכולנו להיכנס ולסגור אחרינו את הדלתות. מאחורי עמד ארנסט פרידלנדר ומבלי שארגיש בכך לחץ על כפתור והבית נמלא אור. המקום הראשון שזכה לחשמל במשק. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת.
השטח שעד היום נקרא “המגרש”, היה ריק. רק בפינה הדרומית מערבית נבנו בתים ראשונים. כשהושלם הבית הראשון ויתר הבתים עוד היו בבחינת שלדים, חיפשו דיירים. לא כולם הסכימו ללכת לגור בפינה רחוקה ומנותקת זו. בין המתנדבים היו משה ואני. בבוקר לאחר הלילה הראשון שישנתי שם, ירד גשם שוטף והחשכה הייתה כה דחוסה שלא ראיתי את ידי המושטת. במקום לפנות לכיוון הנכון, פניתי לכיוון הנגדי ונתקלתי בגדר. כשהתאוששתי, התברר לי היכן אני. השטח היה מכוסה בקוצים, בורות, לוחות וברזלים. בזחילה וגישושים הגעתי לשלד של אחד הבניינים, המשכתי בזחילה עברתי לבניין שני לאורך הקיר מבלי להתנתק ממנו ועד שהגעתי לבית התינוקות התחיל להאיר הבוקר.
בערב סיפרתי את הסיפור לשמעל’ה זמירי, שהיה החצרן של המשק והוא הזמין עבורי פנס כיס. אם אינני טועה זהו פנס הכיס הראשון במשק.
ההשכבה:
ראשית חוכמה, הרחצה. הולכים להביא מים בפחים מן החצר ומחממים על פרימוסים. והפרשה מתנהלת כך – הגיגית באמצע החדר וכן הפרימוס ועליו המים המתחממים. על יד הגיגית כיסא ועליו סבון, מטלית וספל גדול מפח ליציקת המים.
על כל מיטה מונחת מגבת רחצה גדולה.
כל ילד נכנס לגיגית, אחד יוצק מים, שני מסבן ואחר כך ישר למיטה. נגמר סדר הרחצה של חדר אחד, מנגבים את הרצפה וכל הכבודה עם הגיגית הכיסא והסבון עוברת לחדר השני. אחר כך לחדר השלישי ולרביעי עד תום פרשת הרחצה כולה.
בינתיים מופיעים ההורים, אחד אחד מתיישבים על יד המיטה ובשיחה שקטה מבלים את שעת ההתייחדות המשפחתית.
חינוך ואידיאולוגיה:
האידיאולוגיה אצל חברי נצ”ח הייתה מפותח מאוד ומלווה בפרינציפים. רעיונות קיבוציים קיצוניים מצאו אצלם כר נרחב לפעולה.
מספרת רחל ולפובסקי – כשהתקרבו ימי ללדת את יעל, היה ברור לי כמו לכולם שאין לי רשות לתת לילד שם כרצוני. הילד היה שייך לקיבוץ והקיבוץ צריך לקבוע את השם. לבית החולים הביאו שתי אלטרנטיבות יעל או תמר! לא כפו עלי, אלא השאירו לי את זכות הבחירה. מכאן שהלבירליזם שרר אצלנו. בחרתי את השם יעל ואת השם תמר השארתי ללאה.
כשרציתי לטייל, אחרי יום העבודה עם בתי, הייתי חייבת לקחת את כל חמשת הילדים שהיו אז כבר בקיבוץ. אסור להפלות בין ילד לילד. אם לטייל אז עם כולם!
הלינה המשותפת -טובה פורטוגלי
כשעברנו לכפר גלעדי הנהגנו כבר את הלינה המשותפת של הילדים מתוך הכרה שכך צריך להיות דרך חינוכנו. למעשה פתר דבר זה במידה ידועה את שאלת השיכון. הילדים נדדו רבות עד שנבנו הבתים הראשונים, בני ארבעה חדרים. בין שני החדרים היה פתח גדול וכולם רוחצים בו יחד. אני נתתי להם את האפשרות להסתדר כטוב בעיניהם.
עכשיו בחדרים בני ארבע המיטות, היה כבר קל יותר להיפגש עם ההורים, שעדין לא הייתה להם פינה משלהם.
תיאור החינוך במשק ע”י המורה ברוך בורנשטיין שנת 1921
ברשותנו נמצאים עשרים ילד. מהם אחד עשר בגיל הגן, שמונה בגיל בית ספר ואחת בת ארבע עשרה העובדת עד חצי היום במשק ונכנסת לבית הספר אחר הצהרים. ההשגחה על הבניין והסדר בדירה מוטלת על הילדים. בחדרי העבודה הם עושים את כל העבודות, אולם בחדרי השינה רק חלק מהן – סידור המיטות, ניעור אבק וכדומה. לילדים נמסרות רק עבודות הכנת האוכל שניתן לעשותן מחוץ לכותלי המטבח כגון – קילוף תפוחי אדמה, ברור אפונה ושעועית וכדומה. כמעט שליש מיום העבודה עובר עלינו בעבודה פיזית. בעבודות הבית משתתפים ילדי הגן כילדי בית הספר. בעבודות אלו אין הרבה משום לימוד, לעומת זאת גדול ערכם החינוכי של העבודות הללו. אין לך אמצעי בדוק וטוב לחינוך חברתי מעבודה משותפת. המקום השני אחרי עבודות הבית תופסת אצלנו העבודה בגינה. התגברנו על מכשולים שונים ונגשנו לסידור גינה לעצמנו ועל ידי כך ביצרנו לנו מקום לעבודה מרוכזת ושיטתית והנחנו גם את היסוד למשק ילדים מיוחד. סוף, סוף רק במשק מיוחד יכולים הילדים לעבוד ולהתחנך בבת אחת ורק שם אפשרית היא השלטתה של השיטה העמלנית – שיטת לימוד וחינוך כאחד. ההשתתפות בעבודה במשק הכללי, ביחוד בעבודות העונתיות, ערך גדול לה. יש בה משום חינוך חברתי ובמידה ידועה אף משום לימוד מתוך העבודה גופא, בקשר עם העבודה. העבודות הללו נותנות על פי רוב לילד גם את האפשרות לעבוד בחברת הוריו, דבר שהילד הקבוצתי זוכה לו לעיתים רחוקות. יתר על כן, בעבודות אלו רואה הילד את עצמו כפועל ממש, מכיר בערך עבודתו ובתועלת המובאה על ידו. ישנם בעבודות האלה גם הרבה מומנטים צדדיים, הגורמים עונג מרובה לילד ומשאיר אצלו רשמים שלא יימחו לימים רבים מזיכרונו – ההליכה הרחוקה למקום עבודה, הארוחה בשדה, שירי העבודה והמאורעות השכיחים בעת העבודה.
