יותר מכל אהבה קבוצת אורן לצאת עם נטע המדריכה למחנה.
היינו אז קבוצת ילדים מגובשת בני 12 ונטע הייתה גדולה מאתנו בארבע שנים, משמע ילדה בעצמה.
נרגשים ומצפים מבעוד יום, היינו עורמים את הציוד הרב שנדרש לנו במחנה. בראש ובראשונה ארזנו “שמיכות צבאיות” לבניית אוהלים ובכיסים הצפנו אבנים קטנות, שתשמשנה “כפתורים” לקשירת פינות השמיכה ליתדות. הכנו מקלות שישמשו עמודי האוהל, אגרנו מים ומזון ואת כל הכבודה דחסנו לתרמילי גב שחילקנו בינינו. “שכולם יבואו בנעליים גבוהות כנגד נחשים”, פקדה נטע.
הסתדרנו בשורה ארוכה אחרי המדריכה וירדנו במשעול הצר, תוך שאנחנו מדלגים מעל “עוגות”, שפיזרו פרות או כבשים או חזירי בר. ריחן המשכר של הקידות הצהובות וחגיגת הרקפות והנוריות הלוהטות באדום הוסיפו להתרוממות הרוח והשיכרון הגואה. היה זה יום אביבי כל כך שקוף, עד שהיה ביכולתך להבחין בכל קפל קרקע בחרמון ופסגותיו הבלתי מושגות. הן היוו משאת נפש ילדותנו – “אולי נזכה פעם להתפלש בשלג”, אמרנו כחולמים. מי שיער בנפשו את המלחמה הנוראה שתתרחש שם.
התעוררתי משרעפי והנה מתגלה המשטח העשבוני הגדול, מנוקד באבנים גדולות. הציוד נפרק מהגב, מתורגלים ולמודי ניסיון בחר כל אחד בן או בת זוג לבניית האוהל, “שיהיה לנו בית ליממה הקרובה”.
מיכה בן זוגי החל לנכש עשבים ואני התמקדתי בעקירת אבן גדולה, שבחרה להתמקם בדיוק במרכז האוהל המיועד. תחילה חפרתי סביבה במעדר ונותר רק להפוך אותה ולגלגל.
תחבתי את ידי מתחת לאבן ו… כאב חד וצורב פילח את ידי ואז ראיתי אותו. נחש צפע לא גדול הביט בי במבט מקפיא ומהפנט כאומר: “אתה רוצה עוד נכישה? הסתלק מביתי מיד”. הילדים נזעקו סביבי והנחש החליק לו וחמק אל בין ערבי הנחל. עתה הבחנתי בשתי נקודות מאדימות באגודל כף ידי כשהכאב הולך ומתעצם. נטע הגיעה בריצה וקראה: “מיכה, תלווה את אורי למרפאת הקיבוץ ושניכם רצים ומגיעים הכי מהר שאפשר”. המחנה שכן על שפת נחל “הדרדר” בעוד הקיבוץ ממוקם במרחק רב על הגבעה. מיהרנו מעלה כל עוד רוחנו בנו – מצוות מדריכה מלומדה והתפרצנו אל תוך המרפאה, ישר אל תוך ידיה המנוסות של עמליה האחות. ידי כבר הייתה כחולה או סגולה וכך כנראה גם אני. כי עמליה, שתמיד הייתה בשליטה וקרה כדג, ממש נבהלה.
האמבולנס שהוזעק הביא אותי היישר אל המיון בקרית שמונה ושם הרופא תקע לי מזרק באורך עצום ולחץ ולחץ את תכולתו עד שנראה לי שהוא שכח להוציא אותו. זכור לי שזה כאב עוד יותר מההכשה.
התפלאתי שאמי לא הגיעה אליי כל אותו זמן. שמעתי את הרופא אומר לנהג: “תיסע לבית חולים פורייה הכי מהר שאתה יכול. הילד כמעט מת”. אחר כך שמעתי צפירת סירנה אחת ובשלב הזה ירדה עליי שלווה והיה לי כיף. אני יודע שנסענו המון שעות, אולי ימים, כי אלפי מחשבות הספיקו לחלוף בראשי. חשבתי שאני מת או עומד למות וזה בכלל לא הטריד אותי. “אם ככה מרגישים שמתים אז מה עושים מזה עניין”, גיחכתי. כל חיי, שנדמו לי אז ארוכים מאוד חלפו לנגד עיניי. התחושה הייתה כמו בסרטים האילמים בשחור לבן שהתגנבנו אליהם באותם ימים. והנה “דיתה בת אדם” עולה ערומה מבין גלי הים וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה.
כשהקצתי משרעפיי, מצאתי את עצמי שוכב במיטה צחורה, מסביב קירות צחורים ואחיות צחורות מתרוצצות ולא ידעתי באיזה עולם אני. פתאום הבחנתי באמי נכנסת לחדר. כנראה שבאמת עברתי לעולם אחר, חלפה המחשבה במוחי. לאימא הייתה יד חבושה בתחבושת ענקית מאדימה – ממש דומה לשלי. “מה, גם אותך הכיש נחש?” שאלתי. “לא”, צחקה. “נחתכה לי אצבע במכונת חיתוך בשר במטבח”. ראיתי בפניה ובעיניה המתעוותות את גודל כאבה וכאב נמהל בכאב.
אירועי אותו יום עברו ממוחי אל עליית הזיכרונות, כך שכבר איני בטוח אם היו או בדמיון לידתם.
חלפו שנים רבות ובני כיתתנו, קבוצת אורן”, התפזרו לקצווי עולם. אבל פעם בעשור אנחנו מקפידים להתכנס לחגוג יום הולדת קבוצתית. השנה אנחנו חוגגים 70 ונטע המדריכה הוזמנה לראשונה והיא מבקשת לספר סיפור מילדותינו. לתדהמתי בחרה לספר, “איך אורי קיבל נכישה מנחש צפע ושלחתי אותו בליווי של מיכה בריצה במעלה הגבעה. נס שאורי כאן איתנו”, חתמה ולא יספה. נראה שהסיפור שכן במוחה כל אותן שנים והייתה צריכה להוציא אותו ולהשתחרר.
עם אמי חשתי באותו היום בבית החולים, שאולי שתי אצבעותינו הפגועות והמגואלות בדם יחברו אותנו בחזרה. אולי.
