בילדותי לא היו גדרות סביב הקיבוץ שלנו, על אף שתמיד נחשב ישוב ספר. יותר מכל אהבתי את הטיולים עם מורתנו הנערצת רות הורביץ וכשהייתה מגיעה בבוקר אל בית הילדים ואומרת: “לאן נטייל היום ילדים?”
היינו קמים במהירות וצועדים בעקבותיה, כמו אווזונים אחרי אימא אווזה, אל אחת מרוחות השמיים – כל העולם היה פתוח בפנינו. השמחה הייתה גואה במיוחד כשהבחירה נפלה על ‘מפל התנור’. את שמורות הטבע הסגורות טרם המציאו ו’התנור’ היה בהחלט כולו שלנו. היה ברור לנו שהוא הגדול והמרשים מכל מפלי העולם. היינו עומדים בנקבה שמתחתיו, מלקקים את רסיסי המים הזולגים לנו על הפנים, עוצמים עיניים וחווים את המראות והרעש האדיר, שעוד הילך בראשנו כל הדרך חזרה. בקיץ היינו משכשכים בשלוליות המים שנקוו במורד נחל הדרדר, כפי שכינו אותו הערבים בשם הכל כך קולע עקב דרדור המים והאבנים. היינו מקנחים ברחצה “בבריכת המישרצה”, מקום התרחבות טבעית של הנחל. ראשונה יורדת רות. רות הייתה אישה מלאה במקומות הנכונים וזה היה עוד לפני שטוויגי המציאה את הדוגמניות השדופות. היא הייתה פושטת את בגדיה ונשארת בתחתונים וחזייה וכל הבנות היו מסתודדות ומצחקקות ויורדות אחריה. אנחנו הבנים היינו יורדים אחרונים ובכלל בכלל לא שמים לב למופע. רק עינינו היו בולטות מעל פני המים, כמו ארובות העיניים של ההיפופוטמים וסורקות ‘לכל איבר’ עת הייתה יוצאת רטובה ומנערת את טיפות המים לכל עבר. שם למדנו על הטבע ועל ההתבגרות.
הייתי כבר ילד גדול בן 12, עת סידור העבודה של הילדים קבע אותי להיות רועה הצאן של הקיבוץ. אחר הלימודים הייתי עובר ב”מחסן המכולת” אצל דבורק’ה נורקין ונורית פוס, אוצרות מחסני המזון האדירים, שתמיד חשבו על מצבי חירום ומלחמות. הן היו מציידות אותי בכריכים שהייתי מצפין בתרמילי. אחר הייתי פוסע בגאווה לא מוסתרת אל הדיר ושומע בפעם המאה את הוראותיו של יוקל שטיין כיצד יש לנהוג בכבשים. חליל לא היה לי באותם ימים, אבל הרחלה, רחל המנהיגה, כבר עמדה בפתח והיא מדנדנת לכולן בפעמון שעל צווארה. היום הבית שלנו מלא פעמונים. אני מביא פעמונים מכל העולם ואוגר, אבל את צליל הפעמון מצווארה של רחל עוד לא מצאתי. אני עדיין מחפש. “לאן נלך הפעם?” הייתי שואל את רחל והיא הייתה מניעה את ראשה מצד לצד כאומרת: “מאי נפקא מינה, העיקר שתלך כבר”. “מזמן לא היינו בדרדר”, אמרתי לה והיא הנהנה בראשה בשמחה וכבר כל העדר הולך בעקבותיה והיא בעקבותיי. הכבשים כמו דחפו אותי מאחור ואני בולם. חזקה הייתה עליי מצוותו של יוקל: “אל תחזור לי עם רגליים שבורות”.
כרי המרעה שמעבר לדרדר הן משאת נפשה של כל כבשה באשר היא. הרוח הקלילה מכה גלים בעשב והכבשים כאילו משייטות בים השיבולים. אני שוכב לי פרקדן, ראשי על אבן ולא רואה שום סולם ניצב אל השמיים, רק את חיוכה של הבת מאתמול אני רואה. היום נטה לערוב וכמו מתוך חלום אני שומע פתאום פעיות ורקיעות רגליים וענן אבק עולה. אני קופץ על רגליי ומחזה נורא נגלה לעיניי, צבוע ענק תפס טלה חסר אונים והוא מנער אותו בפיו לכל עבר. הטלתי בו אבן גדולה והצבוע הרפה, נעמד על תלולית עפר ועמד שם נוהם כשעיניו רושפות ומאיימות. אחר הסתלק לו לאיטו. צעקתי לרחל שתוביל את העדר במעלה הגבעה אל הדיר ושאני כבר אשיג אותם, והיא בחושי המנהיגה שלה כבר פתחה בריצה קלה והובילה את כולן אחריה. אספתי אליי את הטלה, כל כך קיוויתי שהצלתי אותו. אבל הוא פלבל אליי במבט כל כך עצוב ולבי נכמר. אט אט עצם את עיניו. ונשמט. איבדתי אותו.
