וכך מספר מאיר בריל:

“במשך שנים הסתובבתי לבד וידעתי איך להסתדר בגבול. לאחר תקופה מסוימת התחילו גם בפלמ”ח להתעסק ולעזור בעבודה זו. (בשנים 1943-1946 פעלה יחידת הפלמ”ח – “החוליה” בהעברת עולים מארצות המזרח בדרך היבשה, הפיקוד ישב באילת השחר וכיתה אחת ובניהם המשורר חיים חפר ישבו בכפר גלעדי והיו יוצאים למשימה מבית ראשונים / הערה שלי: ת.ש.)

בהתחלה היו המובילים טובים, בסוף עבודתי התאספה קבוצת בחורים שלא ידעו כיצד להסתדר במיוחד המפקד שלהם שהיה קצת פחדן.

לקראת בוקר הייתי יוצא לקראתם ומביאם מהגבול. יענקלה זייל היה עוזר לי להביא את העולים באמצע היום הביתה.

פעם אחת באה קבוצה וחסר לה אדם. קבלנו את השיירה כ-10 ק”מ מהגבול ליד הליטאני ושיירה זו הייתה מורכבת מזקנים וזקנות ו-20 ילדים הצעירים בני שנה –שנה וחצי. אם הילדים הייתה עיוורת והילדים צרחו כל הזמן. מפקד החוליה היה צעיר מאד ולא ידע את הדרך, הראיתי להם את הדרך כי הכרתי את הדרכים היטב, רציתי לחכות ולבדוק את הדרך לפני שנמשיך ללכת אך מפקד החוליה, רצה להמשיך, אמר שהוא מכיר את הדרך, אחרי כ-15 דקות עלינו על מארב של שוטרי גבול שהאירו בפנסים וירו על השיירה. הפלמ”חאים ברחו…

היה מסודר כך- חלק מהחבר’ה היו “מגינים” והיה לנו נשק, וחלק סחב את הילדים על הכתפיים, אני הייתי בין השומרים אך בהיתקלות המפקד זרק לי לתרמיל ילד, והתחיל לברוח.

הילד שעלי הסתבך בתיק ולא יכולתי להורידו בזמן האירוע ולא יכולתי לברוח. הילד בלט מעל ראשי דבר שמנע ממני לירות על חיל הספר. בסוף עם פנסים גילו אותי והחלו לצעוק. התחלתי לברוח אך הם תפסוני מצאו את אקדח שהיה לי. את האקדח החיל לקח לעצמו, כך שיכולתי להכחיש שהיה לי נשק.

הובילו אותי לג’ידדה משם הועברתי לצידון לחקירה. החוקר ממטולה שהכיר אותי –שתק ולא הסגיר אותי.

המשטרה החשאית מלבנון לקחה אותי אליהם והביאו לי מתורגמן – את הרב של צידון, אז הבנתי כי חיי נצלו ישבתי קרוב לשנה בבית הסוהר.