מכתב לקיבוץ טבריה 

נכתב בעקבות אסון טביעת שני חברי הקבוצה בכנרת.

עברו כמעט שלושה שבועות מאז המקרה והחיים מתחילים לאט, לאט להיכנס למסלולם הקבוע.

אנו אנשים חיים, לפנינו תפקידים ודאגות נדמה כי תגובה זו יותר בריאה.

אין עומדים יותר בחצר, בעיניים פקוחות המופנות לאותו ים זדוני הכנרת.

בעוד ימים תתחיל לפעול גם המקהלה אך, גדולה המכה וגדול הכאב. אין מילים לביטוי.

 בערב כשנודע הדבר ישבנו יחד ושתקנו, כשני ימים שתק הקיבוץ. קברנו את שניהם בבית הקברות של מושבת כנרת  המשקיף אל הים.

אנו בעצם ימי הגשמים הרוח הפילה את כל שמונת האוהלים שעמדו במחנה וקרעה את גג הפח של הצריף.

קבלנו שתי עבודות מהעירייה תעלה ועידור עצים לצידי הכבישים בשכונת קריית שמואל. השכר ירוד כבכל העבודות לסיוע למחוסרי עבודה.

בנהרים עובדים עכשיו שלושה חברים.

לעבודה בזפזיף לא יצאו מפאת מזג האוויר.

מספר בחורות מצאו עיסוק בבתים פרטיים כאילו מודה חדשה בקריית שמואל לקחת בחורות מהקיבוץ לעבודת בית.

המצב הכללי הוא חוסר עבודה, הכלכלה ירדה ל-25 מיל.

באו אלינו שלושה בחורים מרוסיה ומספרנו הגיע ל-72.

נולד לנו בן ונקרא שמו בישראל –אמנון.

בזיכרוני אותו ערב הרוח המשתגעת, הגשם הסוחף מכה על גג הפח עד לידי אי אפשרות לשמוע את דברי חברך, עת נודע לנו על העדר שנים מחברינו, נודע גם כי נולד לנו בן. וההרגשה מוזרה החיים חזקים מהמוות…. פיצויים.

אנו יושבים על פסגת ההר שלנו בירכיתי הגליל התחתון, טבריה המיסטית האוריינטלית פזורה לרגלינו הכנרת הזו הצמאה לקורבנות המחליפה צבעים ומצבי רוח כל כמה רגעים נהדרת ביופיה והרי הגולן התלולים,

 אנו יושבים על פסגת הר זה ובונים את חיינו חיי בחורים ובחורות עבריים שיצאו את הגולה, פנו מהדרך הסלולה והפכו לפועלים, בני מעמד כובש עתידות יוצר ערכים.