הכביש החדש
השנה 1936 בשעה טובה! סוף סוף יש לנו כביש! את העבודה ניהל שייך מאבל. רק גמר המכבש את מלאכתו מיד יצאו חברי המשק בריקוד הורה סוער והמעגל נמשך מהכניסה עד לחצר ועד לרחבה של מחסן הקירור.
איזו שמחה הייתה בקיבוץ. היו שאמרו מי שלא ראה שמחת גמר הכביש, לא ידע שמחה גדולה מזו פה על הגבעה שלנו. ובעוד החוגגים עושים “לחיים”, בא עלינו לטובה היורה. כלי הרכב שחנכו את הכביש הביאו עימם תחת גלגליהם טונות של בוץ.
התעצבו החברים בראותם את הכביש החדש, שבטרם נתן שירותו וכבר הוא בראשית שקיעתו והחלו לטכס עצה – איך וכיצד לשמור על האוצר היקר?
מישהו הגה מחשבה – לשטוף את הכביש מידי בוקר בצינור מים. וכבר הוטל הדבר על רבי שלמה שר לטפל בכך.
ספרי תורה
מספרת תורה שרייבר:
מייסדי כפר גלעדי אנשי “השומר”, נצ”ח טבריה, צעירי הכשרות מגרמניה ואלו שהצטרפו למשק בשנים של טרום מדינה, שילבו חיי חלוציות עם זיכרונות בית אבא מבית המדרש ובית הכנסת.
הם לא הניחו מאחור את ירושת הדורות וכבר בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, הסכימו לבנות מקווה בחצר המשק.
בתחילת שנות השלושים הצטרפו לחלק מהחלוצים הצעירים, הורים חברים שהשתלבו בחיי המשק וחשוב היה להם לשמר גם על מנהגי היהדות והם בנו בית כנסת קטן. שם היו מתפללים ומתכנסים בימי חג ומועד.
בלטו בהובלת התפילות רבי שלמה שר -האביה של בלה שר ורבי בורך – הסבא של צביה חרמוני.
יהודה אלמוג, ממקימי גדוד העבודה, שעבר אלינו מרמת רחל הביא איתו ספר תורה מחברון, מהפרעות.
מספר אורי הורביץ:
ספר תורה, ארון קודש ופרוכת ניתנו למשק ע”י אברהם ידידיה קולר – סבא של רחל רבינוביץ, בשנת 1948. הוא ואשתו גם תרמו כסף למועדון החברים שהיום נקרא “הסליקיה”. יש שלט אוהל אברהם ושרה.
מספר גדעון גלעדי:
לאחר שרבי בורך, שהיה גם חזן – גבאי, נפטר לקח את התפקיד אלחנן גוטליב שהיה בצעירותו שליח ציבור ואחריו משה ברזילי. על ידם עזרו חברים נוספים שהמסורת בערה בעצמותיהם, אליעזר לב וינעקל’ה פרמונט.
ארון הקודש, הפרוכת והספרים הועברו לבית ראשונים ובהמשך לבית הכנסת במלון.
בעתון דבר 17.3.1937 נכתב:
ספר תורה מחברון לכפר גלעדי
ועד כפר גלעדי ביקש מהוועד הלאומי להמציא ספר תורה בשביל המתפללים אשר במקום. הוועד הלאומי פנה לגבאי של בית הכנסת בחברון מר א.ב. לרמן הדר בירושלים שומר על סיפרי התורה של חברון והוא נידב ספר תורה אחד לכפר גלעדי.
“מומחים” לחקלאות
הכלכלן והחשב של גדוד העבודה, היה סטודניץ, הוא הגה רעיון לנטוע 5000 דונם עצי חרוב על מורדות הגלבוע. סטודניץ בא לכפר גלעדי להתייעץ עם פנחס שניאורסון, שהיה גזבר המשק.
שניאורסון החליט למתוח את סטודניץ והסביר לו שאין הדבר כדאי, כי עץ חרוב מניב פירות רק לאחר שבעים שנה ונעזר לשם כך באגדה על חוני המעגל. סטודניץ לא פקפק באמיתות דברי שניאורסון אבל רצה אישור נוסף ופנה אל אנשי המטעים – פרנץ ון דרהורן ואליעזר קרול. שניאורסון הקדימו וסיפר להם על התעלול. פרנץ אישר את אגדת חוני המעגל ואילו אליעזר הרחיק לכת ותיאר, כיד הדמיון הטובה עליו, כי אחרי שבעים שנה מניב העץ רק חרוב אחד ושנה אחר כך שנים וכן הלאה. רק בשנה המאה ועשרים, מתחיל עץ החרוב להניב תנובה מלאה. סטודניץ החליט שלחכות מאה ועשרים שנה לתנובת החרובים, אינו עסק משתלם ומשך את ידו מהעניין.
איך “נפלו” 1500 לירות זהב לאנשי כפר גלעדי
בשנת 1923 בקרו חברים מ”הקיבוץ” בבית מלון בבירות – ובמקרה האזינו לשיחה בין שני יהודים ירושלמיים שדברו על הברחת זהב לירושלים. שיחה זו הדליקה “אור אדום” במוחות השומעים – “הקיבצניקים” – בחזרם לארץ ישראל סיפרו את אשר שמעו למניה. זו ידעה מיד מה עליה לעשות: היא גייסה חברים והטילה עליהם לבצע את פעולת “אקס” (מהמילה איקספרופריאציה שפירושה – החרמה או הפקעה.( אחד החברים יצא לביירות כדי “להריח” את יום יציאת המבריחים מהעיר. שני לן בכפר ערבי בדרך בין ביירות לכפר גלעדי וחיכה ל”חברה הטובים”. כאשר הגיע האוטו לסביבת הכפר הערבי, דהר מיד לכפר גלעדי בכדי לבשר את הבשורה. מכפר גלעדי יצאו שלושה “שוטרים אנגלים” לווסיה )כפר ע”י ג’חולה( לקבל את פני ה”חברה” הירושלמים. לפנות ערב הגיע האוטו הירושלמי וה”שוטרים” בדקו ומצאו שקים מלאים בזהב, החרימו אותם והסתלקו! לידיהם נפלו 1500 לירות בזהב
