בילקוט הכזבים המיתולוגי, ספר הצ’יזבטים של הפלמ”ח, מסופר על מעשה בבור. מתברר שגם בכפרנו הקט, אי שם בצפון הרחוק, אירע מעשה בבור, ומעשה שהיה כך היה:

לאנשי המים והחקלאות שלנו בכפר נדרש בור בנוי גדול, שבו ייאספו מי מעיין ג’חולה לשעת הצורך. הם פנו כמובן אל ידידיה מילר, האחד היחיד והמיוחד. ידידיה, למי שטרם נולד ויודע, היה איש אשכולות ששלח ידו בציור, בעיצוב ובתכנון, והיה גם איש המים ומודד לעת מצוא. בדיוק לזה המציאו את ידידיה.

בור הבטון, שאמור היה להיות מושקע בבור יותר גדול שייחפר באדמה, תוכנן באופן דומה לממ”ד גדול מבטון עתיר ברזל, כדי שיוכל לעמוד בפני לחצים גדולים. זה היה מזלנו הגדול, כפי שיתברר בהמשך הסאגה (אני הוא שתכננתיו, בעוונותיי).

ידידיה חישב ומצא, שכדי להזרים מים בגרביטציה מהמעיין אל הבור, דרוש שיפוע של 90 ס”מ במדויק. ידידיה כידוע היה איש מאוד מדויק, בסגנון עדות הייקים. אלא מסתבר שגם גאונים טועים.

למקום הגיעו מיטב אנשינו ובחגיגיות רבה פתחו את המגוף (שיבר בלשוננו אז) ו – כלום לא קרה. התברר שטעות קלילה במדידה בין פלוס למינוס (קורה לכולנו, למשל בבנק), הביאה את המים לעלות בעלייה ואת זאת הטבע וחוקי הפיזיקה לא היו מוכנים לסבול. עמדו חכמי הכפר ונועצו מה לעשות. ההצעה להרוס את הבור, ולבנות חדש בעומק המתאים נפסלה על הסף, מחמת העלות הגבוהה שכבר הושקעה. אני טענתי שאם כך, הדרך היחידה היא לשלוף את בור הבטון מהאדמה ולהניחו בצד, להעמיק את הבור החפור באדמה בעומק החסר ואז להחזיר את בור הבטון, אחר כבוד, למקומו. קלי קלות. טוב, בכפר שלנו מסתובבים לא מעט משוגעים והדעה הייתה שיש לאשפז גם אותי במחלקה הסגורה.

הציל את המצב גדי קרול. גדי נזכר בחבר שלו שמפעיל מנוף ענק ואמר שיסגור אתו עניין. חברים בשייטת לא מאכזבים זה את זה. החבר נסע כל אותו ליל שישי ולשחר יום השבת לקודשו, התייצב הענק למרגלות הבור. ללא בזבוז זמן מיותר, צללו גדי ועמוס, הצוללנים שלנו מהשייטת, ונעלמו במי התהום העכורים שעלו ועטפו את קירות הבור. הם היו ללא מסכות חמצן או כל ציוד צלילה אחר והנשמה פרחה עד שראשיהם בצבצו שוב מעל פני המים. הם השחילו מתחת לשני צדי הבור רתמות, עלו וחיברו אותן אל זרועו הענקית של המנוף וכולנו נשמנו באנחת רווחה, שהתבררה כמוקדמת מדי. המנוף התאמץ וחרק והשתעל ו – כלום לא קרה. מה שהיה מבאס הוא, שהחישובים שלי דווקא היו בסדר, אז מה השתבש? מומנט זרוע המנוף וכוח ההרמה שלו ידועים. משקל הממ”ד חושב במדויק. מה שלא ידוע הוא, הכוח הדרוש להתנתקות מהקרקע הבוצית. על כן לא היה מנוס מלהעז ולבקש מהחבר המפעיל לקרב את המנוף אל שפת הבור ממש. החשש לנפילתו של המנוף הענק לבור שרתה כענן מעל לראשינו. הפחד היה בעיקר מהפדיחה שייכתב עלינו פרק נוסף בילקוט הכזבים. המנוף התקרב, שוב שינס מותניו, פרש זרועותיו, התאמץ וגנח והבור בשלו. פתע חשנו שמשהו מתנתק בתחתית הבור, הוא התנודד קלות והתרומם מעלה בתרועת ניצחון והקלה. עתה הניח אותו המפעיל בטווח ביטחון מהבור שנפער לרגלינו. סמיר האחד והמיוחד עלה על מחפרון הצטלמייר הירוק כמו היה חגב והחל להעמיק את החפירה, הפעם לעומק הנדרש. בור הבטון הונף והוחזר אל מקומו אחר כבוד. אי מישהו הלך לפתוח את המגוף, לא בלי חשש, אבל זה עבד. מים זכים וצלולים קלחו הפעם במורד ומילאו את הבור ממש לפי חוקי הטבע.

למה נזכרתי במעשה בבור? אז להלן הסיפור: ביום בהיר אחד השבוע, שבו הקיץ והסתיו נאבקו בהורדת ידיים, הלכתי עם חוליית מודדים אחרי גדעון גלעדי, שפילס דרך בין הקידות הקוצניות בטענה שיש ביניהן “בור”. הואיל ומאז ימי השומר בכפר גלעדי ועד היום, קיימת מסורת הדוקה של חיסיון ש”לא מדברים על כך”, ארמוז רק שלדבריו מדובר בבור סיד תמים. הוא ממוקם ליד חלקת שמחאי ובתחתיתו חבוי, מוסתר, מוסווה וחסוי, נכון – סליק שגיבורינו חפרו בעבר הרחוק. אלא שהסליק מצוי בלב שכונה י”א הצפונית החדשה העתידה להיבנות בקרוב. בעוד אנחנו הולכים ונדקרים מהקוצים בכל איבר (בגוף), סברתי שגם גדעון צריך להגיע אל אותה מחלקה (סגורה). אך פתע תוך כדי השרעפים, כמעט נפלנו אל תוך בור רב תפארת שנפער לרגלינו. אני כבר התחלתי לחשב מאיפה תגיע המשאית שעליה נעמיס את הבור עם הסליק ונעביר אותו למקום של כבוד בפנתאון הסליקים שלנו. צריך להיזהר בעלייה התלולה במעלה הגבעה, חשבתי. אחרת הבור עלול ליפול לנו בדרך וזה כבר קרה. ב”ילקוט הכזבים”, כמובן.