הקהילה היהודית בחלב הינה קהילה קטנה. אבא שלי – מיכאל הררי היה מוכתר הקהילה.

נולדתי בשנת 1933 בחלב.

גדלתי בבית אמיד דבר לא היה חסר. 2 אחי הבריחו את הגבול לארץ ישראל כבר בשנת 1943.

במשך כחצי שנה הגיע כמעט מידי יום אלינו לבית הספר מדריך בשם יונה ולימד אותנו עברית. הייתי בכיתה ד’. הוא “עבד” עלינו, הלהיב אותנו וביקש שלא נספר לאיש גם לא להורים על המפגשים שלנו.

הוא לימד אותנו גם ריקודי-עם ושירי ארץ ישראל וסיפר לנו על א”י ועל החיים היפים בקיבוץ.

זה מאד מצא-חן בעיני במיוחד לנוח קצת מההורים.

מאוחר יותר אמר לנו שמי שרוצה לעלות לא”י יבקש רשות מההורים. אני באתי הביתה ודרשתי בעקשנות לעלות לארץ, בכיתי, צעקתי לבסוף ההורים נכנעו בעיקר מפני שהיו לי כבר אחים בארץ וגם אחים של הורי. כשנתנו את הסכמתם, הפנה אותם יונה לירקן יהודי בשוק שהיה איש הקשר.

הודיעו לנו על תאריך היציאה. מאד עצוב היה להיפרד ממני אבל אני הייתי מאד שמחה. ההורים אמרו – שבוודאי אחזור.

הכינו לי מזוודה קטנה עם בגדים וממתקים, הכול כמובן בחשאיות.

אני זוכרת חודש ינואר חורפי, התרכזנו כ- 15 ילדים כולל משפחה אחת. נסענו באופן מסודר לביירות, שיכנו אותנו בבית-מלון, קיבלנו סנדביצ’ים ואמרו לנו לא לצאת מהחדרים. באותו לילה העלו אותנו על משאית והשליח שקיבל אותנו בביירות עזב אותנו החליף אותו ערבי, נסענו איתו בגשם ובקור כחצי שעה. ירדנו מהאוטו, והלכנו ברגל כל הלילה עד עלות השחר.

הגענו לצריף גדול באמצע שומקום. כל היום שהינו בצריף זה ורק בלילה המשכנו שוב עם הערבי עד 5 בבוקר בגשם בקור בבוץ, היה לי מאד קשה.

בכיתי, אמרתי שאני רוצה לשוב הביתה ואז הוא אמר לי: “או שאת נשארת פה או שאת באה איתנו”. הלכנו 2 לילות הערבים התייחסו אלינו יפה. בבוקר אמרו לנו – ה ג ע ת ם.

המבריחים נעלמו.

קיבלו אותנו יפה בכפר-גלעדי. 2 בחורים דוברי ערבית נתנו לנו תה עם לחם וריבה. היינו מאד רעבים וזה היה מאד טעים.

שיכנו אותנו בחדרים, שם שהינו כמה ימים. בימים אלה לימדו אותנו לשחק כאילו אנחנו חרשים אילמים. ממש התאמנו בתנועות שלהם הסיבה – כשניסע לחיפה, האנגלים יעלו על האוטו ואם יגלו שאנחנו ללא רישיונות עלייה, יגרשו אותנו חזרה לסוריה. ואכן , כך היה.

שלוש פעמים עלו חיילים אנגלים על האוטובוס כדי לברר מי אנחנו. המדריכים שלנו אמרו להם באנגלית שאנחנו קבוצה של ילדים חרשים אילמים מהגליל שנוסעת לביקורת בבית-חולים רמב”ם.

הגענו למשרדי הסוכנות היהודית ברחוב החלוץ בחיפה. שני הבחורים עזבו אותנו וכאן ראיינו אתנו אחד אחד בערבית כמובן. כשהגיע תורי שאלו אותי מדוע באתי לארץ. אמרתי שבאתי כי אני רוצה לחיות בקיבוץ, פרצתי בבכי ואמרתי שאני רוצה לחזור הביתה לאימא שלי. הוא ביקש ממני לשבת בצד ולא המשיך לדבר איתי, לא שאל מי אני.

אישה מבוגרת שהייתה איתנו אמרה לו: “זאת הבת של מיכאל הררי”. ואז הוא אומר לי, למה את לא מדברת, אני בן-דוד שלך, רק עכשיו הייתה פה אחות של אבא שלך.”

(הבן-דוד הזה עבד הרבה שנים בעליית הנוער). הוא עזב את המקום, לקח אותי אליו הביתה לשם הגיעה כל המשפחה שלי ומאד שמחתי להיפגש עם כולם.

התחיל המיון לישובים. שלחו אותי למושב כפר ורבורג, אמרו שאין יותר קיבוצים. זו הייתה אמנם משפחה נחמדה שטיפלה בי יפה, אבל הייתי ילדה מפונקת רציתי להיות עם הדודים שלי. עזבתי אותם ונסעתי למשפחתי בחיפה.

את השנים הבאות העברתי אצל אחי. עבדתי, למדתי הוראה, שרתתי ב צ.ה.ל בחיל-אויר, נשאתי, בשנת 1957 עברתי מחיפה לקריית-גת. יש לי ארבעה ילדים 7 נכדים 3 נינים.

ב 1965 עלתה אימי. עד 1948 נשמר ביננו קשר דרך איטליה, אחי היה נשוי לאיטלקייה.

את אבי כבר לא זכיתי לראות.

עברנו חבלי-קליטה קשים, אבל אני לא מצטערת, היה שווה.