בסוף שנת 1934 הגיע אלי שליח והודיעני כי מחכים לי בקונסטצה עיר נמל ברומניה. מבלי להודיע לאיש אפילו לא לציונה יצאתי לשם ופגשתי קבוצת יהודים שגם פניהם לארץ ישראל. משם הפלגנו ליוון משם באנייה לתורכיה ולבירות.

בעשירי לחודש פברואר שנת 1935 יצאנו מביירות שנים עשר בחורים ובחורה אחת לדרך.

הוסכם עם מורי הדרך הערבים כי את כספם עבור העברתנו את הגבול יקבלו כאשר יציגו בשובם מטבע כסימן והוכחה שאכן עברנו את הגבול. מטבע זו החזקתי בכיסי. במחצית הדרך התחרטו המובילים שלנו ודרשו את המטבע בו במקום וכאשר לא הסכמנו איימו עלינו אולם לפתע שינו את דעתם והמשיכו ללכת.

ליל שבת הגשם הצליף ללא רחם עברנו ואדיות בהם שצפו המים והגענו לקרבת הגבול, כאשר שוטרי הגבול הלבנונים זיהו אותנו ופתחו באש.

מלווינו הערבים מאד נבהלו והחלו לרוץ ואנחנו אחריהם. תוך כדי ריצה מבוהלת ראינו אור קלוש הבנו כי עברנו את הגבול סמוך למשגב עם של היום, ואז מסרתי למובילים את המטבע לפי המוסכם.

מורי הדרך הערבים הסתלקו, ואנו רטובים עד לשד העצמות המשכנו ללכת, ירדנו את ההר עברנו שטחי מטעים וראינו מולנו ישוב והבנו שאנו בפתחו של כפר גלעדי.

ליד השער חיכה לנו חבר – מאיר בריל. היינו רק שניים אמרתי לו שיש עוד אחד עשר איש רטובים ועייפים מאחור. מאיר בריל רתם פרדות לעגלה והביא את כולנו לעליית רפת א’ מיד נרדמנו על חבילות הקש. עם שחר הביאה לנו חיה קרול לחם חמיצה חמה אכלנו הכל בתאבון. נשארנו כל היום בעלית הרפת ולפנות ערב הגיעו שתי מוניות שהסיעו אותנו לאילת השחר ומשם לחיפה.

ליקטה ורשמה תורה שרייבר