קליטת עליה מאת- מרדכי סגל
הגענו שניים, איש ואישה. במרכז הגדוד הפקידו אותנו בידי פנחס שניאורסון על מנת שיביאו אותנו לכפר גלעדי. הוא אמר לנו כי בסוף היום לאחר שיסיים את כל עסקותיו בתל אביב יתכן ויעלה לכפר גלעדי וייקח אותנו איתו. ובכן, איפה נמצא אותך שניאורסון? איני יודע, אם אתם רוצים, לכו אחרי באשר אלך במשך ככל היום ובסוף היום ניסע.
הלכנו אחריו כל היום. תארו לעצמכם, בחור צעיר, קצר קומה ואישה בהריון, לעומת שניאורסון הענק שנקרא גם אקליפטה, עושים מאמצים להדביק את צעדיו הרחבים של שניאורסון במשך יום תמים. בסופו של דבר הגענו לכפר גלעדי, לא עם שניאורסון לא דווקא עם מניה שוחט.
בכפר גלעדי נתנו לנו פינה בעלית הגג של הרפת. העלייה הייתה מחולקת על ידי ברזנטים מסויידים, תאים, תאים. באחד התאים שיכנו אותנו. עבודה אין.
בתחילה חשבנו שנוהג כזה, מן קבלת פנים נאה לאורחים. נותנים לאדם לנוח מעמל הדרך. עבר יום, עברו יומיים, שבוע, שבועיים ואין שום סידור לעבודה. לאכול, הלכנו לפי צלצולי הפעמון, אך פרט לזה לא פנה אלינו איש. החלטנו לפנות לאיש הכי מרשים במשק, בעל זקן הרצל נאה, הלא הוא אליעזר קרול. אמרנו לו שאנו רוצים לעבוד! מה? ועוד פעם מה? באמת רוצים לעבוד? ענינו אלא בשביל מה באנו הנה? אני יודע בשביל מה באתם לפה? רבים באים והולכים כי אינם רוצים לעבוד ענה אליעזר.
הפצרנו בו עד שקבלנו סידור עבודה, אני בגן הירק ויטה למכבסה.
קליטת ילדים פליטים בכפר גלעדי מאת רבקה במברגר
ב- 17.9.1946 באו אלינו יש מעתלית 24 ילדים פליטים מניצולי הגולה.
עוד לא בא הזמן להוציא מסקנות על סמך ההסתכלות בחומר האנושי הזה והמיוחד במינו….מתוך כיתת הילדים שקבלנו היו 13 מהונגריה, 2 מיוון, אחד מבלגיה, אחד מצרפת ואחד מרומניה. רק לחמישה מהם נשארו הורים… גיל הילדים 10 – 15.
הילדים באו אלינו במצב פיזי ורוחני ירוד מאד. רוב בני ה- 15, נראים לפי גודלם כבני 8 – 9. כולם כאחד מסוגרים וממושמעים מהפחד מפני הכל ומפני כולם. לא צחוק ולא חיוך לא הופיעו על פניהם הצמוקים והצנומים. אחרי חודשים אחדים של שהיה במשק עלו הילדים במשקלם ולאט לאט התיישרו הקמטים על מצחם הקטנים, הופיע חיוך ונשמע הצחוק.
כל הילדים לומדים בכתה משותפת והתקדמותם בשפה העברית ובמקצועות אחרים היא טובה ואצל אחדים מצוינת. אחרי שלושה חודשים, אחדים יודעים כבר לכתוב חיבור קטן על נושא מסוים. התחילה להתבלט אצלם נטייה מיוחדת למקצועות למוד לענפי משק שונים. ככה יש לנו כבר עגלון, אורון, גנן, “מאלפת ילדים” וגם משורר היוצר את שיריו לעת עתה בהונגרית. מובן שגם הטרקטוריסט והמכונאי הם גיבורי המשק ושיא האושר הוא להתיישב על הטרקטור. התקשרותם למשק היא יוצאת מהכלל, מה שמורגש יפה במכתב שכתב אחד הילדים לקרוביו בחו”ל “אצלנו משק גדול ויפה, יש לנו 250 פרות, 50 סוסים וכל מיני דברים טובים. בוא הנה פה טוב.”
עד היום הם גאים שלחגיגת המשק, הם השתתפו בתהלוכה ונשאו את הלפידים. מתחילה לאט לאט התחברות עם ילדי המשק או כמו שהם אומרים – עם הצברים. תחילה הביטו אחד על השני בחשד. אחר התחילו גישושים הדדים ורק לאחר שהגישושים עברו לפעולות הבוקס ממש – בא המשבר והיחסים השתפרו עד כדי כך שישנם כבר רעים בינם ובין ילדי המשק המתמסרים ביחד לעבודה, בטיול ובהחלפת בולים.
במשך שלושת החודשים שהילדים נמצאים אצלנו, הם הספיקו לראות את הסביבה והתרשמותם היא חזקה מאד. מעניינת מבחינת התגובה היא תשובתו של אחד הילדים על בית הקברות בתל חי, על הקברים של חברי המשק אין מצבות אלא תל אבנים. והילד אמר “החברים בכפר גלעדי אהבו כנראה מאד את אדמת המשק ובגלל זה רצו להיקבר מתחתיה בלי מצבה מאבן עירונית”.
שלוש פעמים בשבוע עובדים הילדים בענפים שונים של המשק ומתמסרים להם יפה. אחרי שלושת החודשים הראשונים ילדינו אלה מתחילים לחזור לטבעיות או נכון יותר לגיל הילדות שנגזל ונשדד אצלם באכזריות גדולה.
עם הילדים העולים – חנוך מ.
על הגבעה 14.3.1947
אחרי חמישה חודשים חיים בכפר גלעדי מתחילים הילדים קצת להסתגל למקום וכן לתנאי הארץ. בהתחלה היה הדבר קשה מאד, גם להם וגם לנו המדריכים, כי הם התבגרו מוקדם מדי בביתם ההרוס באירופה וכל מקרה קטן, בעיקר ביחסיהם עם הצברים בני גילם, מתעורר בהם רגש הנחיתות. למשל, בחדר האוכל בזמן הארוחה אחד הצברים היה מציץ דרך החלון שבדלת והילדים כבר החליטו הנה הצברים לועגים לנו. קשה ביותר מצב רוחם ביום חג, בזמן הפגישה הכללית בין ילדים והורים. אז אפשר לראות על פניהם את היתמות ולפעמים נהפך החג לאבל להם. עד היום לא כל הילדים משתתפים במסיבות השבת של ילדי בית הספר, אבל המצב משתפר והולך. החיים עושים את שלהם והילדים חוזרים להיות ילדים. הגורם החשוב ביחסים עם ילדי המקום הוא המשחק. במשק נוצר הקשר החי והחברות האישית בין הילד העולה וילדי המקום. מספר ילדים התחילו לבקר בערב בחדר ההורים של חבריהם החדשים. וכאן המצב היה עדין מאד. מצד אחד חדר מסודר, הרגשת בית, ילדים והורים משחקים והילד העולה מרגיש עצמו כאורח בלתי מוזמן, כמיותר ועוד רע מזה היה שחברים לא הבינו לנפש הילד האורח והתחילו לפנק אותו בדברים טובים מתוך רחמנות. במקרה זה, נפגע מאד רגש הכבוד של הילד העולה, שהוא רגיש גם בלאו הכי והביקורים נפסקו. יש לציין שילדי כפר גלעדי מתייחסים לחבריהם החדשים בכבוד ואהבה ועוזרים להם להשתרש במקום. ובמידה שהילדים מתקדמים בלימוד השפה, נעשה הקשר עם ילדי המקום טבעי יותר. התעורר ויכוח אצל הרבה חברים, למה לא מחלקים את הילדים בין משפחות בקבוץ? בהתחלה לא הייתה לי דעה ברורה בשאלה זו, אבל עכשיו לאור הניסיון, דעתי היא כדעת יתר העובדים, שהקשר של הילד העולה למשפחה לא יכול להיות מלאכותי. את הקשר הזה הוא יכול ליצור וכבר יוצר על ידי חברות ים ילדי המקום. ובכן השתדלתי לתת להם את הרגשת הבית בחברתם הם. וכמובן נתקלתי בהרבה קשיים בהתחלה וזה החודש השלישי להיותם בכפר גלעדי, היו הילדים מלאי מרץ והיו מוכנים לעשות הכל לפי רצוני. אמנם עוד לא הייתה לנו שפה משותפת ובכל זאת היה מצב הרוח מצוין. שרנו, שיחקנו, שירשרה לימדה אותם לרקוד, סיפרתי להם סיפורים קלים מחיי הארץ והם כבר קלטו את התוכן. בחודש השני של עבודתי, כבר סיפרתי להם על נושאים שונים – מתקופת העלייה השנייה, “השומר”, על ההסתדרות, על חיי הערבים בארץ, על הבדואים ועוד. כאן התהווה מצב כזה, גיל הילדים בין 11 – 14 ובכן הילדים הגדולים שקלטו יותר מהר את השפה, בשבילם הייתה השיחה מועילה ומעניינת. הצעירים הבינו בקושי וחלק הפסיק לבקר בשיחות. היה עוד גורם חשוב והוא מצב הרוח שתקף פתאום את הילדים וגעגועים לאבא או אמא שיש לחלק מהם בהונגריה או בדרך לארץ וככה הגעתי בעבודתי למשבר. הילדים לא רצו לשיר ולשחק ומעט הילדים שהיו באים למועדון היו מוכנים רק לשמוע סיפורים. בעיקר הפסיקו לבוא הבנות, עכשיו עבר המשבר ההזה ושוב הם מלאי מרץ לכל דבר. הילדים בחרו מתוכם ועדת תרבות, סדרן עבודה ואחראי על הדאר. ילד מועדת התרבות רושם כל ערב פרוטוקול על תוכן השיחה.
