יותר מכל אוהבת משפחת אמיר לטייל בטבע, בחיק המשפחה.
הימים הם ימי המסתננים מגבול לבנון, והגברים נוהגים לשאת נשק בצאתם לטיול או לעבודות השדה.
שבת מזהיבה זורחת על העולם ואנחנו עושים את דרכנו אל המורדות המזרחיים של רכס הרי נפתלי, המתנוסס מעל לכפרנו. בעלייה התלולה במשעול עזים, בינות לסלעים ההולכים ומתגבהים, נעתקת נשימתנו – מיפי הנוף ומהקושי בטיפוס – לנו ולילדינו. היעד שלנו הוא ראש “הסלע הגדול”, בפי הילדים – ילידי הכפר. זהו אכן מצוק ארוך, ענקי, שבראשו פעורה מערה מפחידה. בילדותנו דימינו אותו לדינוזאור אימתני ששכב לנוח ופיו נפער באיום. מעניין למה מדמים אותו ילדינו הרכים כיום.
אני צועד בראש ואחרי צועדת בתי הבכורה, שעוד מעט ימלאו לה 11. אחריה מדדים שלושת אחיה הקטנים. סוגרת במאסף, אשתי דורית, שמעודדת ומשגיחה על הזאטוטים. סביבנו מתרוצץ הכלבלב בן המשפחה – גורי.
עכשיו מגיע קטע השיא, כשאנחנו מטפסים על המצוק, נאחזים בידיים וברגליים בכל זיז, עם דחיפות קלות מאחור, והנה מתגלה באחת הנוף עוצר הנשימה. החרמון המושלג מוֹלֵך מעל, רמת הגולן פרושה לדרומו ולמרגלותיו עמק החולה במלוא יפעתו, ירוק למלוא העין, מנוקד בבריכות דגים כחולות, זוהרות.
השבנו את רוחנו ואנחנו מאושרים, מרחפים יחד עם להקות הציפורים ברומו של עולם.
לפתע, ירייה מהדהדת מכיוון הגבול. מדהים לראות כיצד ילדים כל כך רכים, מתורגלים בתרגולת פזצט”א ותופסים מחסות. אני משפר לעמדת תצפית אחרי סלע גדול, ורואה מרחוק אדם חגור בנדולרה, מכוון מדי פעם את נשקו ויורה ומקפץ ממסתור סלע למשנהו. הוא בכיוון שלנו, אני מזהה. “רוצו שפופים במורד ותשמרו על שקט. אני אורב לו וברגע שהמחבל יתקרב אוריד אותו”, אני קורא למשפחתי שכבר עושה זאת בעצמה. עכשיו הדאגה שלנו היא, שמא אחד הקטנים יפרוץ בבכי ויגלה אותנו, או שגורי יפצח בנביחות.
האיש מתקרב ומשפחתי עדיין בטווח הסכנה ולא נשארת לי כל ברירה – האיש על הכוונת. אני מבזיק מבט אל הגבות הקטנים השפופים ההולכים ומתרחקים.
כל עולמי חולף בראשי כמו במהירות האור. אין לי זמן לפחד. שלא כמו במלחמות, כאן אני אגן על משפחתי עד מוות. אלה לא חיילים קטנים, אלה ילדיי. לבי נצבט.
די! תוך שניות נגיע למצב של מי יורה ראשון – תחושה לגמרי לא זרה לי. כל חושיי ממוקדים עכשיו בתוך חריר כוונת הירי. האצבע על ההדק. 50 המטרים האחרונים. כלה ונחרצה.
פתע – האיש נעצר ומתמתח, ופולט קללה על הטרף שהצליח להימלט ממנו. בשבריר שנייה אחרון, אני מבין – כפסע עד שצייד תמים היה מוצא את מותו על מזבח מעשי האיבה המתועבים באזורנו.
אני פונה לאחור ופותח בדילוג, כמרחף על חודי הסלעים וקורא: “עצרו! זהו סתם צייד”.
מקץ דקות אני מתאחד עם משפחתי. עכשיו כולם מזדקפים וצועדים בדממה במשעול המוביל לכפרנו.
אז נפרצים הסכרים. כולנו עומדים דוממים, דומעים, מחובקים חזק חזק ונושמים ביחד כגוף אחד.
