סיפורו המופלא של ההולנדי ון דה הורן שהקים את הגן הצרפתי בכפר גלעדי
שלושה חברים יצאו לדרך למסע רגלי מאמסטרדם לארץ הקודש. הם הגיעו הנה ב-1913, עבדו במושבות, צילמו את הארץ, וחזרו הביתה. רק אחד מהם נטע פה את חייו, התאהב עד כלות, נלחם בחירוף נפש בתל חי, וגם הקים את שמורת הטבע הראשונה בישראל. על ילדותו ידוע רק מעט. הוא נולד במאי 1891 בהאג כפרנציסקוס יעקובס מרינוס ון-דר הורן, הבן השני מתוך שמונת ילדיהם של וילהלמוס, סוחר ירקות, ורעייתו מריה מגדלנה.
פרנץ ון-דר הורן, נשאר בארץ עד יומו האחרון. בגליל כינו אותו “הגוי ההולנדי למרות היותו פציפיסט מושבע, ון-דר הורן העריץ את אנשי “השומר” החמושים נשאר, ומחליט ללמוד עברית ברצינות.
בחצר מגדל הצטלבו דרכיהם של רבים. פרנץ פגש שם את צילה רוז’שנסקי בת ה-21 ממטולה, אחותה של יהודית אשת נחום הורביץ, ממייסדי כפר גלעדי. האגדה מספרת שהיא סירבה להינשא לו כי היה גוי, ובמר לבו עזב את הגליל ונסע לביירות, אך געגועיו אליה ניצחו והוא שב לזרועותיה. הם נעו ונדו בין בתים, בין ראש פינה לכפר גלעדי ולמטולה.
ארבעה ילדים נולדו לפרנץ ולצילה.
באביב 1921 ישבו פרנץ ואלכסנדר זייד ליד בור המים ההיסטורי בכפר גלעדי. זייד הסביר כמה חשוב שהמשק ייבנה על ההר, ואיך גילה מעיין של מים טובים. זייד יהיה האיש שימצא את המיקום הטוב ביותר למשתלה המפוארת של פרנץ ון-דר הורן. השניים ניקזו את הביצה, סחבו מלט ואבנים
“הצטרפתי לקבוצה הקומוניסטית ‘השומר הצעיר’. אנו כבר שנה וחצי חברים בה בכפר גלעדי” כתב לחברו בהולנד.
היה זה פרנץ שבאסיפת הקיבוץ הציע לנטוע גן של עצי פרי נשירים. החברים חשבו שהאדמה טובה רק לחיטה ודורה אבל הוא, שביקר בבוסתני הערבים הנוצרים בכפרי הסביבה, ואכל אצלם תפוחים ואגסים, אפרסקים ודובדבנים, לא ויתר.
הוא כתב לברון רוטשילד בפאריס וביקש עזרה.
יום אחד באו נציגי הברון מחיפה להציץ בגבעה המיועדת למטע. כעבור זמן מה, לתדהמת החברים, הגיע לקיבוץ בשיירת גמלים מטען של מאות עצים שיובאו באונייה מפאריס, דרך לבנון. וכך זכה ההולנדי העקשן לטעת את גן הניסויים שלו, שזכה לכינוי “הגן הצרפתי”. צמחו שם אפרסקים ושזיפים, אגסים ודובדבנים. גדר גבוהה הקיפה אותו, וכלב זועף שמר עליו.
בנובמבר 1923, הוא עדיין ראה בכפר גלעדי הגשמה של חלק מהאידיאל שהוא וחבריו תיארו לעצמם, אבל כבר ניכרים סדקים של משבר עם הקבוצה. הוא כותב למוסל חברו שכחובב סדר ותכנון, זיהה שם חוסר כיוון ודרך, התאבנות מחשבתית וטעויות שחוזרות ונשנות. גם בדידותו מציקה לו, והוא מתנגד לרעיון של חדר הילדים.
ביולי 1924 החליט לעזוב. הוא מגולל את אכזבתו במכתב לזייד מרגיזה את פרנץ תופעת החברה’מן בכפר גלעדי, אותו איש ה”סמוך” שלא מתכנן דבר מתוך שיקול דעת, אלא עושה הכל תוך איזו המולה חברית חסרת אחריות. “נשארתי בלי חשק לעבודה שהייתה צריכה להיות שירה, אידיאל וברכה. אני מרגיש כפועל של בעל בית רע אשר מגדף אותי ולא משלם את שכר עבודה. עוד לא היה לי רגש שכזה בזמנים הכי רעים בארץ. די לי”.
ויש לו רשימה של טרוניות: נמאס לו שסידור העבודה נעשה לפי גחמותיו של החצרן. אין נטיעות עם ערך משקי ואיש לא טורח לעשות חישובים כלכליים. עניין הכרם מכעיס אותו – בחרו זנים לא נכונים ליין ולא שתלו אותם בשטח הנכון ורוחות פגעו בפרי. את הזיתים שתלו במקום שאי אפשר לעבד את האדמה עם בהמה, והעצים לא התפתחו. הנטיעות מקריות. שתילי התאנה ניטעו בבורות בגודל 20 על 20 במקום 80 על 80. ואין ביקורת עצמית מועילה בקרב חברי הקבוצה, הכל נאמר תמיד בצחוק. הוא קץ במשתמטים מעבודה שמתייצבים לעבודה רק בימי הגשמים. הגן הצרפתי שלו הצליח ודי לו בכך. הוא יפיק תועלת במקום אחר מהמחקרים שעשה על גידולי גפנים. לימים, כשהעתיק את חייו למטולה, הוא טיפח כרם מפואר משלו ומכר את הפרי לתנובה ולקיבוצי הסביבה.
בשנה זו החל פרנץ לטפח את מפל התנור בנחל עיון שבמזרח מטולה והוא ייסד את “האגודה למען האשד”. הוא כתב לרבקה איך עבד עם פועלים במשך כמה ימים על שיפוצו של שביל הגישה שאורכו 70 מטר אל “האשד היחיד ביופיו בארצנו”. הוא שיכנע פקיד מפיק”א, החברה להתיישבות יהודית שייסד הברון רוטשילד, ש-700 עצי צפצפה שאין להם מקום יינטעו ליד התנור. יהודה זיו כתב בספרו “רגע של מקום” שבאותה עת מלניקוב עיצב את אנדרטת האריה וכשהסתיים טקס הזיכרון לחללי תל חי, הקהל הוזמן לרדת לנחל עיון לחגוג את שמורת הטבע הראשונה בארץ. “כך נוסדה למעשה, החברה להגנת הטבע”.
בינואר 1935 השלים פרנץ 14 שנות עבודה בפיק”א. הוא כותב לחבריו בהולנד על החברה שרוכשת אדמות בפלשתינה ומאכלסת אותן במתיישבים החוכרים. “אני יועץ חקלאי ומרוויח 15 לירות פלסטיניות לחודש, יש לי בית בן ארבעה חדרים ומטבח, שעבורו אינני משלם דמי שכירות ואני מקבל הוצאות נסיעה… אין לנו חובות, אך גם לא כסף… אבל אסור לנו להתלונן, שכן יש מספיק אנשים שבקושי מתפרנסים”. יש לו חופש פעולה והוא מאושר שבכוחו ללמד את המתיישבים כיצד להקים פרדסים וכרמים ולגדל ירקות.
למחרת בבוקר, הוא ירד לכרם, “המוסקט ההמבורגי מתחיל להבשיל ואפשר להתחיל בבציר”. כעבור כמה ימים לימד את אנשי כפר גלעדי לארוז ענבים באופן מקצועי כבאירופה.
פרנץ המשיך בעבודתו כמדריך חקלאי ומומחה להרכבות של עצי פרי בפיק”א. כמי שהיה חלק מהנוף האנושי של הגליל, רבים זוכרים אותו ואת מטעיו, ואת הכרם שטיפח במרג’ עיון, מצפון למטולה. זוכרים את הבית שבנה במטולה, עם רעפיו האדומים כבתי הבורגנים, שתמיד עלו ממנו צלילי מוזיקה מהפטיפון שהופעל בעזרת ידית, ומי שרצה בא לרקוד אצלם. הכל היה מעשה ידיו של ההולנדי החרוץ הזה. המטבח שבנה נמצא היום במוזיאון תל חי.
ב-1946 מת פרנץ ון-דר הורן בשנתו מדום לב, ביום הולדתו ה-55. כעבור 14 שנה, נפטרה רעייתו צילה. שניהם נטמנו בבית הקברות של כפר גלעדי.
“לא אנחנו נקטוף את הפירות של המפעל הציוני”, כתב לידידו מוסל, “ואולי גם לא ילדינו, אבל לילדי ילדינו יש אולי סיכוי לחיים יותר מסודרים ושקטים במדינה היהודית העתידית שתהיה בוודאי אחת המדינות הקטנות היפות ביותר על פני כדור הארץ שלנו!”
ראשית הנטיעות בכפר גלעדי -אליעזר קרול
בשנת 1921-22 החליט הברון רוטשילד לעשות ניסיונות ולפתח בארץ עצי פרי נשירים. הוא שלח לארץ קולקציה של עצים ונשלח גם פקיד חדש, מומחה לעצי פרי נשירים…..
פקידי פיק”א התהלכו עם הקולקציה ביישובי פיק”א [כשם שהתהלך משה רבנו עם לוחות הברית בין הגויים ורק העם היהודי קיבל אותם] וביקשו מהם שיקבלו עליהם את הטיפול בעצים ולא קיבלו. רק כשהגיעו אלינו הקדמו “נעשה לנשמע”.
התנאים שהוצעו לנו היו די נוחים. שולם לנו בעד כל יום עבודה שהשקענו בגן והעובד הראשי קיבל שכר גבוה יותר משאר העובדים. שולם בעד כל חומרי ההדברה, האיבוקים, הריסוסים והזיבול. הניסיון נמשך עשר שנים אבל כמובן שהכל נעשה להפך: עומק האדמה בו ניטעו העצים הוא כשלושים ס”מ ומתחת סלע. צווינו לחפור בורות בעומק מטר ולמלא אותם באדמה שהביאו מרחוק וזה אמנם גרם לוויכוחים רבים עם פקידי פיק”א ומומחיה.
גובה הגזעים היה שני מטר והחברים שהביטו על הניסיון בעין ביקורתית, אמרו שנצטרך גמלים כדי להוריד את הפרי מהעץ. אחר כך התברר שגזעים גבוהים אינם מתאימים לאקלים הארץ ודבר זה גם גרם לוויכוחים עם פקידי פיק”א. הם דרשו דווקא לגדל עצים על גזעים גבוהים, עד שלבסוף השתכנעו בצדקתנו. כאשר נטענו אחרי שנים גן ניסיוני אחר מכנות מקומיות והרכבנו אותן נמוך. לקחנו מן העצים של הקולקציה שנקראה – הגן הצרפתי.
אפילו בטיפול הכי טוב ובהצלחה מרובה ביותר, ערכו של הגן והקולקציה היה בכך שהוא שימש לנו תחנת ניסיונות ומקום לימוד בטיפול בעצי פרי נשירים ועל זה הייתה שמחתנו מרובה מאשר על ההכנסה המעטה הצדדית.
מענין איך נבחר השטח בשביל הגן הצרפתי. אנו לא ידענו לקבוע מקום מתאים. חוץ מזה בחירת השטח הייתה זכותה של הפקידות וסמכותה. כשבא ויקטור כהן האגרונום, קבע שעל הגן להימצא בקרבת הישוב. משום כך קבע את מקומו על הגבעה. את טיב הקרקע ועומקה הוא קבע ע”י לחיצת הקרקע ברגליו, בקפצו קפיצות אחדות עליה והחליט שזהו המקום.
כך זכתה הגבעה לרבים מעציה ששרידיהם נמצאים מפוזרים ברחבי הגבעה עד היום.
