קיילה בקר נולדה בשנת 1881 בווילנה שבליטא למשפחת שכל בניה עלו לארץ ישראל. אביה, מנחם מנדל בקר, היה צבע-אמן יוצר פרסקאות בירושלים
באביב 1907, ימי העלייה השנייה, עלו קיילה ואחותה ציפורה לארץ ישראל והשתקעו בירושלים. שתי האחיות עבדו בתפירה קיילה ואחותה הצטרפו ל”קומונה הירושלמית“, שחבריה הקימו את ארגון השמירה “בר גיורא” ולאחר מכן את “השומר”.
ב-1908, לבקשתו של ישראל שוחט שביקש ממנה לנהל את ענייני משק הבית עברה קיילה לחוות הקולקטיב בסג’רה עם אחותה ציפורה ואלכסנדר זייד. מירושלים לנצרת נסעו על עגלה, ומשם הלכו לסג’רה.קיילה קיבלה את תפקיד המבשלת בקולקטיב ולניקיון. בסג’רה היא התקבלה לבר גיורא שהיה ארגון שמירה סודי. לדבריה, “שמחתי מאוד שצירפו אותי לחבורה…. וארגיש כי הרעיון המלכד אותנו הוא רעיון קדוש”. המשמעות המעשית של החברות ב”בר גיורא” הייתה חיי שיתוף – חברי הארגון חיו חיי קומונה, הייתה להם קופה משותפת והם ניהלו מטבח משותף.
בחווה הועסקו הנשים לראשונה לא רק בעבודת המטבח אלא גם בעבודות חקלאיות שונות הבחורות עבדו בכל עבודות החווה, פרט לזריעה.
לאחר שנה של עבודה מוצלחת, עברו חברי ה”קולקטיב” מסג’רה למסחה
בשנת, שם הכירה את ישראל בוטרברוט. לאחר רומן קצר נישאה ייחודיות טקס הנישואים של חברי “השומר” באה לידי ביטוי לראשונה בחתונתם של קיילה וישראל, והוא שימש מודל לחיקוי למרבית החתונות של אנשי הארגון בהמשך. את החופה פרשו על ארבעה רובים שהחזיקו ארבעה חברים, ומנהג היריות בעת שבירת הכוס התקיים לראשונה בחתונתם.
לאחר חתונתם, במסגרת החברות בארגון “השומר” ועקב הצורך בשומרים, החלו בני הזוג בנדודים ביישובים שונים בגליל. קיילה עברה לכנרת, שם עבד ישראל כשומר. קיילה כתבה: “לא עלה אז על דעת איש כי זוג צעיר זקוק לפינה משלו. אני עצמי לא חשבתי שמישהו חייב לדאוג לכך. המיטה שלנו הייתה בחוץ. ביום ישנו בה השומרים ובלילה אני. המטבח – על גבי אבנים – בחוץ ומדי פעם בפעם באה רוח חזקה ומכבה את האש …
בסוף אותו קיץ עברו הזוג גלעדי לזיכרון יעקב. ישראל התמנה לאחראי על השמירה כרמים
בתום עונת השמירה בכרמים, הם עברו למסחה כדי לשמור על שדות התבואה.
בקיילה חלתה לדבריה, מחלתה השפיעה על בנה גדעון שחלה אף הוא. היא התחננה בפני פקידי הברון שיביאו אותה עם הילד לרופא, אולם התפיסה ששררה אז הייתה “המשק לא אחראי לכך שיש לך ילד”. רק לאחר עיכובים רבים, יצאה קיילה עם בנה הגוסס מהחווה בסג’רה לרופא הקרוב בחיפה, אך הוא נפטר מיד לאחר שפגש את הרופא
משם עבר הזוג לשמור ביבנאל, שם גרו בחדר אטום, ללא חלונות וללא רצפה, מלא עכברים גדולים. במהלך שעות היום ישנו בחדר חמישה שומרים, וקיילה ישנה בו בלילה. קיילה כתבה: “החדר הזה, שהיה רוחש כל מיני שרצים, כל כך נמאס עלי, עד אשר לא הבלגתי פעם ואמרתי לישראל כי קצתי בחיי אלה. על הדברים האלה רגז עלי גלעדי מאוד: ‘איך את רשאית להתרעם, לאחר שקיבלת על עצמך את הנטל הזה בהכרה ברורה?!’.. הרגשתי כי הצדק איתו בסוף ספטמבר 1911 חזרו הזוג גלעדי למסחה. באחד הלילות התנפלו ערבים על השומר שסבב מחוץ לחומת היישוב. קיילה תפסה באקדח הבראונינג שלה, העבירה את בתה התינוקת, הדסה, לבעלת הבית ורצה למקום הירי. משם נדדו לחיפה, ואז לתל עדשים, ומאוחר יותר לכפר גלעדי.
ככל שעיסוקם של מייסדי ארגון השומר בשמירה נמשך, גברה שאיפתם לעבור מחיי השמירה לחיים המבוססים על עבודה חקלאית. כדי לממש את החזון הם הקימו באוקטובר 1913 יישוב שומרים בתל עדשים (תל עדש) בעמק יזרעאל. חברי “השומר” חיו בחושות, קיילה בישלה עבור משפחתה, טיפלה בילדיה, ללא לימודים וללא עזרה רפואית. בנה השני דב מת מדיפתריה .
הם עברו למסחה. באותו זמן התנהלה מלחמת העולם הראשונה והתנאים ביישוב היו קשים בגלל גזרות הטורקים, שהחרימו את הפרה היחידה שהייתה במקום והם נשארו בלי חלב. במסחה היה רעב גדול, ואלמלא גינת הירק שטיפחו הנשים, לא היו מחזיקים מעמד. לקיילה היו אז שלושה ילדים ושניים מהם חלו. היא נסעה למושבה יבנאל והחובש במקום הציל את התינוק שלה ממוות. היא כתבה: “לא פעם הפקרנו את עצמנו ואת הנפשות הרכות שלנו – מתוך הכרה, שאין להירתע מפני פגעי המציאות האכזרית. עתה יש ואני שואלת את עצמי: האם הייתה לנו רשות לכך.
כפר גלעדי
בעקבות משא ומתן בין אנשי “השומר”, וגלעדי בראשם, לבין חיים מרגליות קלווריסקי, הממונה מטעם ירח על ההתיישבות בגליל, סוכם על הקמת יישוב חדש בגליל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. ב-19 באוקטובר1916, לקראת עונת הזריעה, עברו מספר משפחות, ביניהן משפחת גלעדי, ממסחה לאצבע הגליל והתיישבו בגבעה שצופה על עמק החולה, ליד מטולה. מטרתם הייתה להקים יישוב חדש של “השומר” באזור הגבול הזה, שהיה דליל בהתיישבות יהודית, וכך לשלב בין התיישבות, שמירה יהודית ועבודה יהודית. תוך טלטולי הדרך אל היישוב החדש שאלה קיילה את ישראל: “איפה המקום? הלירח אתה מביא אותנו?”. “כן”, חייך, “עלינו להיות הראשונים ולו על הירח ואחרינו יעלו ויבואו האחרים היישוב נקרא “בר גיורא”, על שם הארגון שקדם לארגון השומר. תחילה התגוררו המתיישבים במטולה. בימים עיבדו את האדמות שיקבלו מיק”א ובלילות עבדו בשמירה על המושבה. בהיעדר כסף לקנות נעליים, שמרו החברים יחפים בחורף הגשום והקר
קיילה סיפרה על הימים הראשונים על הגבעה:
התנאים היו קשים, גרנו באהלים ובסוכות, אך הקור והרוחות הביאו אותנו להבנה שעלינו לבנות מבנה יותר חזק. קיבלנו במתנה צריף ישן שהיה ליד ראש פינה. בעמל רב הצלחנו להביאו לגבעה. העצים של הצריף היו רקובים ושבורים….בגלל המצוקה עברנו לגור בצריף לפני סיום בנייתו. בצריף שוכנו המשפחות והבהמות. שם ישנו ואכלנו, הילדים שיחקו … הצריף נקרא ‘תחשיבה’. מהרגע הראשון הכל היה משותף. באופן טבעי נחלקה העבודה: הנשים בבישול ובגידול ילדים והגברים בשדה ובשמירה, וכך בעצם נולד הקיבוץ. לפעמים לא היה מה לאכול אך בלבבות הייתה שמחה, שמחת יצירה והכרה כי אנו בונים משהו חדש.
בימי המצור של השלטון העות’ומני אחר אנשי ניל”י ו”השומר”, ירד גלעדי למחתרת. למרות זהירותם נתפסו מספר חברי “השומר” והובאו למפקדה בטבריה. “החלטנו, סיפרה, שאני אסע להתראות עם הפקידות הטורקית] לדאוג לאסירים ולמסור להם ידיעות מהבית…בדרך הפיל אותי הסוס ואני הרה בחודש השמיני… עוד אני ממשיכה בדרך, נודע לי שישראל ניצל מהמאסר בדרך נס. נפלתי למשכב, עם ישראל התראיתי רק רגעים מספר. בחזרי לגבעה [הישוב] הכל נחרב ואנחנו רעבנו. שוב היה צריך לבנות הכל מחדש”[
שנתיים לאחר העלייה על הקרקע, בשנת1918 , חלו מרבית הילדים במקום, בניהם תינוקם של קיילה וישראל, דוגל. כאשר החמירה מחלתו, מיהרה קיילה לרופא בראש פינה, ובדרכה הופיע רוכב והודיע לה שבעלה ישראל חלה מאוד. באותו היום, 2 באוקטובר, מתו בנה דוגל וגם בעלה. לאחר מות בעלה, החליטו החברים בארגון לקרוא ליישוב על שמו – כפר גלעדי.
לאחר מותו של ישראל אימצה קיילה את שליחותו וביקשה להמשיך את דרכו ולהפוך את כפר גלעדי למקום של התיישבות שיתופית, ברוח חזונו. היא העידה שעוד בהיותה בטבריה, נתונה בתוך אבלה העמוק, היא הבינה שמוטל עליה להמשיך את דרכו.
קיילה גרה בכפר גלעדי כל חייה, והיא עבדה בכל ענפי המשק והתמחתה בעבודה במחלבה ובזיתים. המחלבה שימשה כמקור הכנסה חשוב ומנעה רעב ביישוב. נפטרה ב- 24 בפברואר 1970, ונקברה בחלקת “השומר” בבית העלמין של כפר גלעדי.
מתוך ויקופדיה
