שי  מלמוד

הגן שלנו היה הגן הראשון אשר תוכנן ונבנה על פי רעיונותיו החינוכיים של מרדכי סגל. יחידה אחת אשר כללה את הכיתה ואת חדרי השינה והשירותים. הייתי צריך להיות בכיתה בוגרת יותר, אולם לא בכול שנה נפתחה כיתה אלא בהתאם למספר הילדים המצדיק פתיחת כיתה חדשה. כך נפתחה קבוצת דרור שנתיים לאחר קבוצת איילה ושנתיים מאוחר יותר קבוצת הזית.

הגן נפתח בבית האבן (היום הגלריה לצילום של יגאל אשוח) לידו היה צריף אשר שימש את הספורטאים בהנחיית יענקלה זייל.

הגננת ראשונה הייתה תחיה. היא התחתנה עם הבעלים הירושלמי של משרדי הכרטיסים “לאן” ונסעה אתו. את מקומה החליפה כרמלה בר עד לכיתה א. ואז הגיעה פנינה מורה צעירה.

המטפלות זכורות לי:  פרומה שנקמן, היה לי פצע בגב ,ובכול יום לאחר המקלחת הייתי נתלה על גבה של פרומה וכך היענו למרפאה לצורך חבישה.

הורים לא טיפלו בילדים במשך היום כי היה עליהם לשהות במקום עבודתם, המשימות והצרכים האישיים טופלו בידי המטפלת או הגננת. הייתה גם שרה קרוסקל תקופה מסוימת.

 משחקים שקונים כמעט ולא היו לנו למעט משחקי קלפי רביעיות. משחקי חבל, קלאס, 5 אבנים, דודס היו המשחקים הנפוצים. מרבית הזמן היינו בחצר ושיחקנו יחפים תחת עץ הקזוארינה אשר השילה פירות קוצניים לאדמה שדקרו את הרגלים היחפות שלנו.

ילדים חולים – כאשר היינו בכיתה א’ היו לנו שישה   חדרי שינה לכול חדר צבע אחר. החדר הצפוני היה חדר “איזולציה” בו בודדו ילדים חולים כדי שלא ידביקו את שאר הילדים. לשם נכנסה רק המטפלת.

המורה הייתה בת עמי שלא נתנה לי הנחות. יום בהיר אחד לאחר מות אימא אבא הביא את בת עמי לגור אתו. מסתבר כי הכירו אחד את השנייה בעבר וגם ניהלו רומן. לבת עמי הייתה ילדה בת 7 –יעל גבעוני ולאבא בן וכך קמה המשפחה. הבת יעל נסעה ללמוד ביגור ובמקווה ישראל. גרנו בצריף ולאחר מכן עברנו לשיכון א’.

אבא הלך בלילה להשכיב אותי בגן, ישבתי לו על הכתפיים הוא נהג ללכת דרך חורשת האקליפטוסים בעיקר בחורף כדי להימנע מבוץ.  בחושך תחת העצים הרוח נושבת ומדי פעם הייתה נופלת עלי טיפת גשם וענף נמוך מלטף, מפחיד. אמרתי לאבא כאשר אהיה גדול אעקור את כול העצים כדי שלא יפחידו. ליד הבית שלנו היה מגדל המים ועליו הייתה עמדת התצפית והאיתות עם פרוז’קטור גדול. כל ערב בדרך להשכבה, עלינו על המגדל ואני הייתי מדליק את האור ומאיר את ההר סביב. הייתי ילד ולא ידעתי אם צריך לפחד או ממה, זה היה מעין משחק. היו ילדים שהתעוררו בלילה מפחד ורצו לבית ההורים. אני גם זוכר שהיו ילדים שפחדו ללכת לשירותים בלילה ולכן בכול חדר היה גם סיר לילה. כאשר אבא היה משכיב אותי נהגתי לעכב אותו בטענה שאני צריך להיפרד מכולם וכך גררתי אותו מחדר לחדר מתמונה לתמונה ואומר לילה טוב לכולם. כאשר בסופו של דבר אבא ושאר ההורים הלכו, נשארנו הילדים לבד, כאשר בין חלסה (קריית שמונה) לקיבוץ יש רק את יללות התנים. הבית שלנו היה הקיצוני שהיה מאוכלס בלילה. אבל לאחר שההורים עזבו אותנו ללינת הלילה, החלו החיים האמתיים. הדיירים שבאו לגור שנתיים מאוחר יותר בבתים שנבנו ליד, טענו כי אנחנו משתוללים מרעישים ומפריעים את מנוחתם.

האוכל היה טוב, היו ימים קשים מאוחר יותר בתקופת הצנע לאחר קום המדינה, אבל כילדים קטנים היה הכול. לחם, פירות , ביצים ומוצרי חלב. נהגנו ללכת אל המחלבה של קיילה גלעדי שעשתה גבינת ברינזה ושימעה נודע כמגבנת. חיכינו שתוציא את התבנית עם הגבינה מהמים הקרים את הגבינה אשר גלשה מעבר לגבולות התבנית הייתה חותכת בסכין ושמה לנו בידיים. אכלנו את זה כמו סוכריות. סוכריות ושוקולד לא הכרנו. בבית האבן הלבן בית האבן הראשון גרו אז משפחות קרוסקל, רייכל וגורלי ואנחנו.

טיולים

בת עמי למדה והשתלמה בגרמניה בחינוך, היא למדה טבע אצל יהושע מרגולין בתל אביב. במערכת החינוך  והלימודים של בת עמי, הטבע היה במרכז. כול הטיולים מקרוב ומרחוק נסבו סביבו. כול שבוע הלכנו לטייל לנחל הדרדר בכול פעם לראות קטע אחר ולעקוב אחרי השינויים בטבע, פריחה, צבעים משתנים ועוד. בכל שבוע נערכה שיחת כיתה כול ילד צריך היה להביא פרח שלא מכיר ויחד בעזרת ספר מגדיר הצמחים של בת עמי זיהו אותו. המגדיר ליווה את בת עמי תמיד בכיס.

היו הרבה טיולים יצאנו השכם בבוקר כדי לראות את הזריחה מעל רמת הגולן ולשרטט את המקום המשתנה של הזריחה, כך למדנו על סיבוב כדור הארץ סביב השמש.

ביקרנו בכפרים הערביים בסביבה: בת עמי ידעה ערבית שוטפת והלכנו אתה לבקר ולראות את כתות הלימוד של ילדי הכפרים. אבל הכפר השכן היה כפר נוצרי ובו  כנסיה בזמן הלימודים ישבו התלמידים על הרצפה, ילד שלא היה מרוכז חטף מכות עם השוט. פעם הלכנו לבקר במנרה, קיבוץ צעיר. עשינו שם מחנה ליד בתי החברים היינו שם ארבע ימים את הצידה לקחנו על האתון “משיח”.  הלימודים היו בטבע. בדרך חזרה העמסנו את הציוד על האתון וירדנו דרך הכפר הונין (מרגליות). חצינו את הכפר וילדי הכפר רדפו אחרינו. והחלו לזרוק עלינו אבנים. בת עמי הודיעה לנו “אף אחד לא בורח המשיכו ללכת”. היא הלכה אחרונה כך שאם תפגע אבן, היא תיפגע. עד היום אני מלא הערצה על קור הרוח שהפגינה. המשכנו בדרכנו בלי לרוץ. פגשנו שלושה ערבים שהיו בדרך מחלסה להונין. בת עמי עצרה לידם ו”שטפה” אותם על יחסי השכנות שהפגינו הילדים. אחד מהם ענה ונראה שהתנצל, המשיך לעבר חבורת הילדים ניגש אל מי שלדעתו עמד בראש והוריד לו סטירה מצלצלת. ידעה לשמור על הכבוד.

 יום אחר עלינו להר לעבר לבנון כדי לשחק בשלג. לפתע הגיע ג’יפ צבאי עם נהג ערבי וסמל צרפתי ושאל מה אתם עושים פה? מאיפה אתם? ומיד עונה אתם מ”תחשיבה” (הצריף) זה היה שם הקיבוץ בפי הערבים. עברתם את הגבול אמר לה, בת עמי עשתה עצמה תמימה ואמרה “בסדר, נלך חזרה”. לא, אומר לה הסמל. “את תבואי אתי לתחנת המשטרה והילדים ימתינו כאן עם הנהג”. נסעו לכפר הקרוב למטולה לתחנת המשטרה. המתנו עד שחזרה וירדנו חזרה מעט כדי לצאת מתחום לבנון. גדר לא הייתה שם. בת עמי נהגה בקור רוח במצבים כאלה. דיברה ערבית שוטפת וידעה איך להתמודד.

 יום אחר לקחה אותנו ליום שוק בחלסה (קריית שמונה). זה היה שוק גדול והגיעו לשם ערבים מכול הסביבה, אלפים. גם מלבנון. כדי שלא נלך לאיבוד לקחה חבל גדול וכול ילד החזיק בחבל.  בת עמי הלכה בראש ושרה קרוסקל המטפלת הלכה אחרונה. הערבים שראו ילדים מחוברים לחבל שאלו אותה האם הילדים למכירה?   

ימי הולדת לא זכורים בגן או בכיתה.

יחסי אחים

 עומר היה צעיר ממני בשבע שנים ואני הייתי המבוגר האחראי. אבא היה בקיבוץ מנרה כשליח מלווה ומדריך של הקיבוץ הצעיר. בת עמי הייתה עסוקה בענייני חינוך בערב. ואני בן שתים עשרה משכיב את עומר בן החמש לישון. לאחר שסידרתי לו את המיטה ולבש פיג’מה החברים שלו ביקשו “עוד פעם אחת ודי” הכוונה הייתה לריצה לאורך המסדרון הארוך מקצה לקצה. ההורים האחרים היו באים משכיבים והולכים, ממני ביקשו והסכמתי, אבל אלו היו ריצות בלי סוף.

תעלולי ילדים

ההורים שלנו לא כל כך גידלו אותנו, לא היה להם זמן. היו עסוקים בהקמת מדינה ובניית קיבוץ. בבית של ההורים היינו מעט אם בכלל. אכלנו בחדר האוכל של הילדים. והמשכנו לשחק בחצר ובסביבה. לחדר האוכל של החברים כמעט ולא נכנסנו. המקום היה קטן וצפוף ולא היה מקום שם למשחקים שלנו. אם היינו משחקים ומשתוללים שם היו כועסים עלינו.

ההורים גרו על המגרש ופחדתי ללכת בערב בחושך דרך חורשת האורנים והלכתי דרך הכביש. פעם אחת העזתי ללכת דרך החורשה בחושך ופתאום שמעתי צעדים כבדים מאחורי. פתחתי בריצה עד לבית הילדים הסתתרתי והמתנתי לראות של מי הצעדים, זה היה אברשה שמוקלר שהיה שומר לילה.

 שומרת הלילה פחדה קצת מהקבוצה שלנו, על דלת הכניסה לבית תלינו סיר מים מחובר בחבל לידית הדלת, מי שפתח את הדלת הסיר נשפך עליו. גרנו שישה ילדים בחדר. פעם חפרו תעלה ליד הבית להנחת צינור מים. למעבר מעל התעלה הניחו לוח עץ כגשר. סילקנו את השק ומתחנו שק במקומו. כמה בחורים מגרעין התנועה המאוחדת שהיו מיועדים למעיין ברוך נפלו לתעלה. לפתע הופיע אברשה שבא לראות את בנו . יענקלה נויפלד קם להזהיר אותו, “זה לא גשר זה שק! לך מסביב” הוא צעק לו. הוא אכן הלך מסביב, אבל כאשר חזר הלך ישר לשק ונפל. אנחנו נמלטנו במהירות נכנסנו למיטות תחת השמיכות. אברשה זינק ורדף אחרינו לחדרים הדליק את האור ובכול מיטה שמצא שני ילדים שלף אחד והפליק.

לאחר מלחמת השחרור אספנו תחמושת ,פרקנו כדורים ועם אבקת השריפה ניסינו להעיף כדור. הדלקנו פעם אחר פעם ללא הצלחה, פעם אחת , נשמע קול נפץ והקליע עף ופגע לבחור בפנים. דם החל לרדת. משה במברגר ראה את הבחור נוטף דם. שאל מה קרה , נתן לו סטירת לחי ושלח אותו למרפאה. בסמינר אורנים הרצה וחינך כי מכות לא פותרות שום דבר.

יום אחד שיחקנו עודד ואני במגרש הגרוטאות וראינו על הגבעה מאחורי רפת ב’ במקום שהיה מגרש גרוטאות, את עוזי וגדעון שמוקלר מרימים גלגל מתכת ענק עם שיניים שהיה שייך פעם לאחד הטרקטורים הגלגל החל להתגלגל במורד הגבעה קיבל תנופה והמשיך דרכו לגן הירק למטה וחתך שבע שורות של קווי צינורות של ממטרות נעות.

בבית הילדים הייתה מקלחת בשלב בו הפסקנו להתקלח יחד בנים ובנות, הייתה תורנות מי קודם בנים-בנות? היו ויכוחים מי יתקלח ראשון. בחורף, בימי שישי ברוניה הייתה מחממת מים על פרימוס בסיר גדול ועם קלחת הייתה נותנת לכול אחד מנה לזה הוסיפו מעט מים קרים שלא יהיה חם מדי ובזה כול אחד היה צריך להתקלח, להסתבן ולהישטף… מאוחר יותר נבנתה מקלחת לבנים ובנות. היו כמובן תמיד הצצות. פעם ראיתי את אסף וחמי סוחבים סולם גדול מציבים על הקיר ומטפסים. טובה פורטוגלי ראתה אותם מהחלון במחסן שלה, הרימה את קולה ושניהם צנחו.