פסיה נולדה למשפחה בת שבעה ילדים (היא אף פעם לא סיפרה על משפחתה,

ואלה הפרטים שהצלחנו לדלות מתמונות שנשארו ברשותה). פסיה גדלה בעיר דוינסק ובגיל צעיר

התייתמה מאמה ונהלה את משק הבית עד שאביה נישא בשנית, היחידה מכל האחים שהייתה

חברה בתנועה ציונית. וכשעלתה ארצה אביה ניתק את הקשרים עמה (יש אומרים שאף ישב עליה שבעה),

כל אחיה ואחיותיה הצטרפו למפלגה הקומוניסטית וגורל משפחותיהם לא ידוע.

לאחר לידת בתה הראשונה- זיוה חודש הקשר עם אביה והיא עמדה לנסוע לבקר בלטביה,

אך פרוץ מלחמת העולם השנייה שיבש את התכנית ולמזלה נשארה בארץ.

תחילה הגיעה לקיבוץ אפיקים ומשם עברה לקיבוץ טבריה

ב-1932 הצטרפה לכפר גלעדי ונישאה למשה פוס (אריאל) נולדו להם שלוש בנות

 ב-1935 זיוה ב-1940 ברכה וב-1951 בת הזקונים נעמי.

בכפר גלעדי עבדה בגן הירק, בכרם ובמכוורת. שנים רבות עבדה בבית התינוקות ונודעה

 בקשריה הטובים עם ההורים ואחר כך החלה לעבוד כמבשלת בבית ההבראה והתמידה בכך שנים רבות,

נעמי, בתה הצעירה מספרת שבעצם גדלה במטבח.

פסיה לא הייתה אשת מילים, אך הייתה אשת מעשה, גם בתוך המשפחה, בטיפול בילדים בנכדים ובנינים,

מבשלת לכולם, דואגת ללבוש, לבריאות בקיצור להכל. וגם מחוץ למשפחה הייתה דואגת לבודדים ולחולים,

אופה עוגה, מביאה אוכל וכו’. אך דבר אחד הייתה אומרת מדי פעם אחרי אירועים שונים בעיקר ביטחוניים

 “בארץ ישראל לא היה רגע אחד משעמם”, והנכדים מצטטים אותה עד היום.

אחרי כל אירוע משפחתי, הייתה אומרת “אני מקווה להגיע לאירוע הבא”

 ואכן זכו פסיה ומשה ל11- נכדים ול-14 נינים עוד בימי חייהם,

 בשנותיה האחרונות עבדה במתפרה ובמחסן ילדים.

מאד לא רצתה לעבור לבית סביון, ואכן זמן קצר לאחר שעברה, הלכה לעולמה.

יהי זיכרה ברוך