אלה תולדות החיים של אימא, שכתבנו מפיה:
נולדתי ב- 1916, בעיר קטנה – ברזינגהאוזן, ליד הנובר שבצפון גרמניה.
אבי – ארנו (אהרון) כהן, היה רב הקהילה היהודית הקטנה בברזינגהאוזן וגם מורה בבית הספר היהודי המקומי. הלימודים היו על-פי מערכת החינוך הגרמנית בתוספת לימודי הדת היהודית. הוא קיבל משכורת ממשלת גרמניה עבור ההוראה בביה”ס ומהקהילה היהודית – עבור היותו רב וראש הקהילה. בנוסף לכך הוא עבד כמורה בבית ספר ערב למסחר שם הוא לימד הנהלת חשבונות וכתיבה מסחרית. היום אני מבינה שהוא היה זקוק לכמה עבודות בכדי לפרנס את המשפחה.הוא נפטר ב- 1934 בברזינגהאוזן, שם קברו.
אמי – הני לבית מילר, נולדה ב- 1878. על-פי מסמכים, משפחתה חיתה בגרמניה לפחות מאז 1,700. היא גדלה בעיר שלא היה בה בי”ס תיכון לבנות והוריה שלחו אותה ללמוד במנזר, שם היא קיבלה השכלה כללית ובנוסף למדה מלאכות שונות, שבנות היו צריכות לדעת בזמנים ההם. היא עזרה לנו בשיעורי בית באנגלית ובצרפתית. היא גם עזרה לאבי בביקורי בית אצל משפחות ואצל אנשים בודדים וחולים בקהילה היהודית, ואחרי שהייתה מקשיבה להם התייעצה עם אבי כיצד ניתן לעזור להם. היא הצליחה לצאת מגרמניה, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ולהצטרף לאחי בדרום אפריקה. היא לא הרשתה לעצמה לצאת קודם, כיוון שטיפלה בבית בדודה זקנה ורק לאחר שזו נפטרה היא הייתה יכולה לברוח מגרמניה, שבה שלטו כבר הנאצים שהגבילו ומיררו מאוד את חייה. היא נפטרה ב- 1951 בדרום אפריקה.
הורי נתנו לשלושת ילדיהם שמות גרמנים:
אחי הבכור – גרהארד ברח מגרמניה. הוא חי בדרום אפריקה והתפרנס ממסחר. אחי השני – וולטר, החליט להכין את עצמו לחיי קיבוץ בהכשרה בשוודיה עם עליית הנאצים, ועלה ארצה בשנת 1937. היה בין מקימי קיבוץ דפנה, התגייס לבריגדה היהודית ולאחר המלחמה חזר לקיבוץ שלו והקים משפחה. היה מסור, חרוץ ומלא חיים, אך נפטר בגיל צעיר.
אני הבת הצעירה במשפחה. ובנוסף לשמי – אילזה ניתן לי עוד שם – רוזה, על שם סבתי מצד אבי. כשנולדתי אבי שירת בצבא הגרמני בחזית הצרפתית. הוא היה אז כבר די מבוגר. כשהודיעו לו על הולדתי, החיילים שהיו איתו חשבו שנולדה לו נכדה…
למדנו ארבע כיתות בבית הספר היהודי שאבי ניהל בברזינגהאוזן ומגיל עשר נסענו כל יום ברכבת ללמוד בגימנסיה בהנובר. בביתנו שמרו כשרות, חגגנו את החגים היהודים וצמנו ביום כיפור. בחגים הקהילה היהודית הזמינה יהודים מהסביבה ואבי היה מספר להם בצורה עממית על החג ועל ההיסטוריה שלו. הורי השתתפו גם בחיים התרבותיים של העיר, למשל, במקהלה ובלהקת תיאטרון. הם הגדירו עצמם כ”גרמנים בני דת משה”.
עד עליית היטלר לשלטון רוב החברות שלי היו נוצריות. הן הזמינו אותי לימי הולדת ולחגים שלהם ואני הזמנתי אותן. הייתי גם חברה באגודת ספורט גרמנית והשתתפתי בתחרויות התעמלות. עם התגברות האנטישמיות התרחקו ממני החברות ואפילו החרימו אותי בעת אירוע ספורטיבי שהשתתפתי בו, הייתה לי הרגשה קשה. הצטרפתי לתנועת נוער יהודית ואחר כך לתנועת נוער ציונית. הורי לא התלהבו מרצוני לעלות לארץ. הם חשבו שהחיים בארץ קשים מדי ואבי אף חשש מהתוקפנות של הערבים. הוא לקח מפה של האזור והסביר לי שבארץ שאני רוצה לחיות בה, לא יהיה אף פעם שלום… קורן (אביגדורי) אחראית על משק הבית של בית החלוץ בברלין. למדתי גידול ירקות ובישול בכמות גדולה, דברים שנראו מועילים לחלוצה בארץ ישראל. אבי נפטר בזמן שהייתי בהכשרה בברלין. עליתי ארצה ב- 1936 ומאז שהגעתי ארצה אני חיה בקיבוץ כפר גלעדי. בשנותי הראשונות בקיבוץ עבדתי בעבודות שונות. בשנות ה- 40 עבדתי במאפייה של כפר- גלעדי ואפינו לחם לצריכה עצמית. העבודה כולה נעשתה בידיים ונוהלה בשלוש משמרות שבכל אחת עבד חבר אחד שאפה ארבעים ככרות לחם. זו הייתה עבודה קשה, שהרוח החלוצית נתנה לי כוחות לעשות אותה. בתקופה קצת יותר מאוחרת עבדתי בטיפול בחולים בחדרי-חולים. זו הייתה עבודה אחראית והרופא (ד”ר לב-אל) הציע לי ללמוד את המקצוע בבי”ח עפולה, אבל לא רציתי לעזוב את נעמי שנולדה ב- 1940 וויתרתי על המקצוע. התחתנתי עם יוחנן וייל ובמלחמת השחרור, כשהייתי בהריון, הוא נפל בקרב בגבול הסורי, כמה חודשים לפני שיוני נולד ב- 1948. בזמן מלחמת העצמאות פונו חלק מהנשים והילדים לחיפה.
אני התחלתי לעבוד כמטפלת בילדים בכיתות הראשונות של בית הספר. ליוויתי כמה מחזורים מכיתה א’ עד לבר-מצווה, בשיתוף פעולה ובהבנה עם המורה והחברה כרמלה גורלי. הקשר שלי איתה נמשך עד היום. אהבתי להקשיב לדבריה של כרמלה בכיתה בשיעורי תנ”ך. תוך כדי הקשבה לשיעורים תיקנתי גרביים. השתדלתי גם להוסיף לאוכל מהמטבח הקיבוצי, תבשילים מתוצרתי שהילדים אהבו, למשל עוגות שאפיתי בסיר פלא .
ב- 1956 התחתנתי עם יוסף. יוני הזמין אותו הביתה לארוחת ארבע ומאז התהדק הקשר בינינו. התחתנו אצל הרב במטולה ביחד עם ידידיה ורחל. כשחזרנו, הייקים של בית “שרונה” קבלו את פנינו עם כיבוד קל, לכבוד החתונה. כשהבן הצעיר ישי נולד עברנו לגור בשיכון ג’ – שיכון הוותיקים, ובהגרלה זכינו בדירה שבה אני גרה עד היום. החיים שלנו ביחד היו טובים. יוסף נפטר ב- 1998 אחרי מחלה קשה.
אני חיה בכפר גלעדי שנים רבות. המקום הזה יקר לי ואני מרגישה שהשורשים שלי עמוקים בו. הילדים שלי לא נשארו כאן, אבל אני מרגישה רק כאן – בבית.
עד כאן דברים שאימא הכתיבה. היה לה חשוב שמה שיאמר לאחר מותה יהיה מדויק ועובדתי. אף שהייתה גאה על מה שעשתה בחייה, הייתה בה ענווה רבה.
אנחנו, ילדיה ובני המשפחה – זכינו להיות איתה באריכות ימיה, ובמשך השנים הללו הלכו היחסים בינינו, העמיקו והשתנו.
בצד העצב על הפרידה ממנה, אנו חשים סיפוק על שיכולנו לכבד את רצונה של אמא להישאר בבית עד הסוף.
אנו מודים על העזרה שניתנה לה בביתה על-ידי מריפה המטפלת המסורה ועל התמיכה לאורך כל הדרך, ע”י הרופאה ד”ר לידיה כשרי, חדווה כשר, ברכה מלמוד, כרמלה גורלי ועוד רבים וטובים. אנו מרגישים שכפר-גלעדי אכן היה בית חם לאימא שלנו.
נעמי, יוני וישי
