מעפילים דרך הסלע הגדול- סיפורה של מרים בת אברהם לויטין
השנה שנת 1947 מרים לויטין ויוסקה מלמוד בדרכם מגן הירק לארוחת הבוקר בחדר האוכל, כאשר הם שומעים מכיוון הסלע הגדול שירה שקטה.
יוסקה צועק: ” מי אתה? תרד! ” והאיש ענה בקול חלוש:
” איך אוכל לרדת ואני אינני רואה?”
מספרת מרים, הלכנו והבאנו את האיש לכפר גלעדי קרוב לחודש ימים שהה האיש בכפר גלעדי עד שמחלקת העלייה של ארץ ישראל העבירה אותו למרכז הארץ.
משיחות עם המעפיל, הסתבר שמשפחתו של היהודי העיוור שלחה אותו עם קבוצת מעפילים נוספים בהנחיית מורה דרך ערבי לארץ ישראל, הערבי העבירו את הגבול ליד משגב עם כאשר פניהם לכיוון כפר גלעדי. האיש השתרך בדרכו והנה כבר אור ראשון של בוקר, הושיבו מורה הדרך הערבי על סלע מעל התהום לקח את כספו והסתלק.
היהודי העיוור הרגיש במקלו כי הינו יושב על פי תהום ומאן להמשיך בדרכו, וכך ישב ושר עד שלמזלו הגיע קול שירתו לגן הירק.
ומסיימת מרים את ספורה: “לפני כמה שנים (כבר אחרי הקמת המדינה) הלכתי ברחוב בתל אביב ליד שוק הכרמל, שירה חרישית משכה את תשומת ליבי, אני מסובבת את ראשי והנה בפינת רחוב יושב אותו יהודי עיוור שהורדנו מהסלע הגדול מקבץ נדבות ושר על מר גורלו”.
תוספת מאוחרת
ביום המשק ליד שער האריות אני מספרת את הסיפור ופתאום קופצת חנינה ואומרת: “הכרתי את האיש”, להלן סיפורה המשלים של חנינה:
בכל אשמים
“בכל אשמים” כך כינינו – חברי ואני חברי תנועת הצופים בתל אביב את מקבץ הנדבות שישב מדי יום בפינת רחוב קינג גורג’ – אלנבי. בדרכינו מצריף הצופים לפלאפל בשוק בצלאל היינו חולפים על פניו. אדם עיוור נראה בשנות ה-50 של חייו, יושב וקופסת פח לפניו למטבעות. בידיו מנדולינה לידו מונח מקל עיוורים לבן והוא שר:
“בכל אשמים מוסדות העיר
שמים אותי ליד הקיר
מצד העם זו נבלה
שמים עיוור במסילה
וכל אחד
עלי מסתכל
ולא יודע כמה סובל”.
לאחר שנים מוסיפה חנינה: נודע דבר מותו של העיוור הקבצן שכולם הכירו, ובעיתונות פורסם כי נמצאו בביתו אוצרות של מטבעות ושטרות אותם אסף במשך השנים.
ליקטה ורשמה תורה שרייבר
