“נִהְיֶה כֻּלָּנוּ חֲלוּצִים וַחֲלוּצוֹת
נִהְיֶה כֻּלָּנוּ חֲלוּצִים
נִהְיֶה כֻּלָּנוּ חֲלוּצוֹת…”
נשים שאפו לשוויון בחברה הקיבוצית הקומונלית. למרות השאיפה לשוויון בין המינים נוצרו פערים וחוסר שוויון. על כך מסופר בספר “כאן על פני האדמה”:
“אפשרויות שעמדו בפני פועלת שהעדיפה לא להיות עקרת בית. המאבק של האישה לזכויותיה היה לא קל. הגברים הסתכלו עליה בחשדנות והיא עצמה הייתה מלאה חרדות.
החלו בניסיון צעירות בודדות . עבדו בקטיף, באריזה ובעבודות המוניות….לאט לאט חל שינוי. בסג’רה התארגנו נשות הקולקטיב, למדו לחרוש בשוורים והצליחו בעבודתן. כניסתה של חנה מייזל לתמונה שינתה באופן משמעותי את מצבה של האישה. היא הייתה אגרונומית והזדהתה באופן מוחלט עם גורל הפועלים. היא שאפה להפוך את הפועלת הנודדת לאישה עובדת אדמה שתהיה מסוגלת לנהל משק עזר באופן מקצועי.”
“כל ימי בה”שומר”, הרגשתי את עצמי מקופחת…לא יכולנו להשלים עם כך שנמלא תפקיד פסיבי בלבד, כסטטיסטים אלה לצד חברינו . אמנם לפעמים אי אפשר בלי סטטיסטים, אך אנו ביקשנו למלא תפקיד פעיל , כחברנו הגברים. יתירה מזו, לא ניתן לנו אפילו לדעת על רוב פעולותיהם של חברינו. ..אלא שכל מה שנודע לנו. כמו בגניבה נודע…” חווה אלון –מתוך ספר “השומר” דברי חברים.
(“כאן על פני האדמה” הוצאת הקיבוץ המאוחד: עורכים: מוקי צור, תאיר זבולון, חנינא פורת)
.
