ששת הארונות – הלילה בו נפרדנו ילדיי ואני ממנדל פורטוגלי.
זמנים ומצבים עושים אנשים ששנים שתקו וכל חייהם עברו במעשה, ועתה קם דור אשר עושה אבל, גם מדבר. ישנם רגעים שהאדם נשאר פתאום בחלל ריק וכל אחד משתדל למלא חלל זה לפי יכולתו.
והנה אני חוזרת אל העבר ותמונה לפני, אחת מרבות כאשר אנו מעבירים את עצמות חברינו ממקומות שונים אל הגבעה שלנו. לכל הפחות עצמותיהם יהיו אתנו. .
דבר זה לא היה מקובל, קשה לתאר במילים את אשר התרחש בנפשותינו למרות שלא היה אצלנו הרגש לבקר את קברות חברינו. יען כי תמיד היו אתנו, תמיד ליוו אותנו דמויותיהם, רוחם, וכל ממרה שלהם חיה בי.
ובלילה כאשר עמדו ששת הארגזים בבית הספר, יצאתי חרש רמזתי לילדיי והלכנו לבית הספר. אמרתי להם נתייחד עם אבא עוד פעם אחת. רציתי לדעת מה מתרחש ומתהווה בנשמתם של הילדים. הם לא הכירו את אביהם ואת יתר החברים אשר שכבו בארונות שלפניהם.
הילדים רעדו והלכו ברצון, ישבנו כל הלילה על מחצלת, לא דיברנו רק הסתכלנו אל הארונות המכילים אדם. הילדים עברו במבטם מארון לארון ומתוך עיניהם ראיתי את אשר עובר עליהם.
לאחר זמן ארוך אמר לי בני ” כאשר הבטתי בארון היה נדמה לי לרגע שהמכסה מתרומם אבל ידעתי שזה רק בדמיון”.
