רוזה סיימה בית ספר יסודי בדווינסק ובגיל 14 הצטרפה לתנועת נצ”ח – נוער צופי חלוצי – השומר הצעיר, תנועה שהכשירה את חניכיה לקראת עליה לארץ.
בגיל 18 יצאה להכשרה בבית ספר החקלאי “באלאטמויז’ה” שליד ריגה שם נפגשו, בני 17-19 חדורי חלום ציוני: נוער חלוצי, חניכי השומר הצעיר נצ”ח שעבדו, רקדו וחלמו.
החלום היה: בניית קבוץ בארץ-ישראל. כל המעשים וכל ההגיגים כוונו לנקודת אור אחת: ארץ ישראל והקיבוץ והחלומות הרקיעו שחקים.
רבות דובר על ה”שומר” האגדי, מייבשי הביצות וכובשי העבודה ולא אחת, בשיחות עלתה השאלה האם יוותר להכשרה זו מה לעשות, והקנאה בהם בערה.
החיים במסגרת ההכשרה לא היו מהקלים. היה צורך להסתגל לעבודה קשה, למזון אחר ולחיי שיתוף. לא תמיד הייתה העבודה מצויה גם כך המזון.
רוזה עם כולם הייתה פעילה בעבודה, בקבלת תפקידים ומטלות. החורף של שנת 1931-32 היה קשה, חוסר עבודה – עבודות חוץ היו מועטות וגם בביה”ס החקלאי לא הייתה עבודה רבה.
רוזה עבדה במטבח – מקום עבודה רגיש ביותר באותו חורף קשה. המזון היה מוגבל למנות קטנות בעיקר הלחם: שתי פרוסות לארוחה. הצעירים בהכשרה היו בעלי תאבון גדול והיו נכנסים למטבח ומבקשים מרוזה עוד פרוסת לחם ורוזה הייתה מבקשת מהם להמתין וחוזרת ועיניה מושפלות ובידה שתי פרוסות שנותרו ובקשה מהם להתחלק במנה. חברי ההכשרה היו מרוצים אך לרוזה החוויה הייתה קשה ביותר. כך עבר לו חורף קשה זה עם הקור והרעב, אך השמועות שתתכן אפשרות לעליה לארץ הגיעו להכשרה חממו לחבריה את הלב.
ואכן, בפורים 1932 נחוגה “המכביה הראשונה” בארץ ישראל ורוזה היא בין העולים לארץ.
באנייה לימדו את החלוצים תרגילי סדר ומסדר כדי לנסות להתאים עצמם לספורטאים המופיעים במכביה.
קבוץ טבריה – המפגש מרגש מאוד אך גם קשה – תנאי שיכון קשים, חום לוהט, חוסר בעבודה והקבוץ מנסה ליזום עבודה ופיתוח: שוכרים אדמה במושבה “מגדל” השכנה ומנסים לגדל בה ירקות.
חלק מהחברים עובר לאזור הפרדסים אשר ביהודה – שם יש עבודה בשפע.
קיבוץ “השומר” כפר גלעדי מציע לקבוץ “השומר הצעיר” להצטרף אליהם וההצעה הלהיבה את הלבבות.
נערכים דיונים קדחתניים כל החבר’ה הנמצאים מחוץ לקיבוץ נקראים לשוב על מנת לקבל החלטה האם לקבל את הצעת קבוץ כפר גלעדי או לא. המשאל שנערך בין החברים מחליט לקבל את ההצעה. מכיוון שאין מקום בקבוץ לכל החברים המייסדים חלק מהחברים עובר לייסד קבוץ חדש, ביהודה ונוסד קבוץ השומר הצעיר ברמת גן. רוזה היא בין המצטרפים אליו. גם בקבוץ החדש התנאים לא קלים ואין עבודה לכולם.
רוזה מתמסרת לארגון המכבסה. לכבס בגדי העבודה ויתר הכבסים בתנאים אנושיים. נלחמת בעקשנות לסדר ארגז כביסה חדש לכביסה מלוכלכת במקום לערום אותם על האדמה שליד המכבסה, למתוח חוטים מגולוונים על עמודי ברזל לתליית הכביסה הנקייה במקום חוטי התיל הדוקרניים של הגדר. כל החלטה כזו הצריכה אסיפה של חברי הקיבוץ דיונים והחלטה בנושא אך רוזה, לא ויתרה נלחמה ונצחה לטובת כלל החברים.
כחלוף שנתיים מתאחד הקבוץ ברמת גן עם קבוצת כינרת. כנהוג, נערך משאל עם ורוב החברים עוברים לכינרת ורוזה ביניהם.
לאחר תקופה של התלבטות עוברת רוזה לכפר גלעדי וממשיכה לבקר בכנרת לעיתים תכופות.
בכפר גלעדי פוגשת רוזה את יהודה אפרתי, הם מקימים משפחה. יהודה אפרתי מאבירי העלייה השלישית, חבר הקיבוץ בברה”מ “משמר הוולגה” איש בעל עקרונות, חבר נאמן לרעיון הקיבוצי ואיש הגשמה ללא פשרות וויתורים לצד היותו בעל ואב מסור למשפחתו: רוזה אשתו ובנותיו. איש אציל נפש תהא נשמתו עדן.
בתקופת חייה האחרונה נכנסה למסגרת הסביונית והמשיכה בכך כל עוד עמד לה כוחה.
הייתה אישה וחברה טובת לב נדיבה ובעלת חוש הומור.
חמישים ושמונה שנה חיה ופעלה רוזה בכפר גלעדי עד ליום מותה.
יהא זכרה ברוך.
