על סבתא כרמלה
ארוכה הדרך אל הגבעה כאן בגליל.
ארוכה ורבה ממליטופול שליד אודסה, שם נולדה הילדה מוסיה (לימים כרמלה), ב- 1918, שלישית בילדיהם של הוריה נחמן ומניה ברסלר, אחרי אחיה הגדולים אריה ודב.
אביה נחמן היה מנהל משלוחי תחמושת לחזיתות, מנהל בית עם ועסק הובלה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, הצבא הלבן נכנס לאזור והאנטישמיות גברה.
הארגון הציוני סידר למשפחת ברסלר לעזוב את רוסיה עם תעודות של פליטים מארץ ישראל.
המשפחה, העלתה את שלושת הילדים, בהם מוסיה התינוקת, על עגלה ויצאה לדרך יחד עם הסבתא ואחותו של סבא. דרך הנדודים נמשכה שנתיים ובסופה הגיעו לקושטא (איסטנבול).
ב-14 בנובמבר יוצאת משפחת ברסלר הצעירה באניית משא מקושטא לחיפה.
בהתחלה גרה המשפחה באוהל, בתוך פרדס ליד רחובות.
בהמשך קיבלו בית ומניה פתחה מטבח פועלים ורכשה עז, כדי להאכיל את הפעוטה שהייתה חלשה וחולנית. האב (סבא נחמן) היה שומר הגדר וחיש מהר אף למד לדבר בערבית. ביתם השני היה בתל אביב.
בשנת 1921 עברו להתגורר בעקרון, היא מזכרת בתיה.
כאן מתחילים זיכרונותיה של אימא: היא סיפרה כיצד הגיעו בעגלה עם כל המטלטלים, הילדים אריה, דב, כרמלה וגם יוסי התינוק שנולד בינתיים. אימא שלהם דברה רוסית וילדי המושבה עמדו סביב, לועגים ואפילו זורקים אבנים. החיים במושבה זכורים לה כתקופה נפלאה, ילדות בטבע ובחופש. החיים סביב עונות השנה, הגורן, השכנים הערבים בקשרי חברות ועזרה הדדית. הווי של איכרים מעורב בהווי של עיירה יהודית.
השפות המדוברות – ערבית ויידיש.
לאחר מספר שנים במושבה, כאשר אבא נחמן מקבל עבודה בנמל יפו ביצוא הדרים, עוברת משפחת ברסלר להתגורר בשכונת נווה צדק בתל אביב. כרמלה לומדת בבית ספר “לדוגמא” עם המורה ברכה חבס והמורה נחום גבריאלי, מורים עליהם אמרה תמיד שהם קבעו את דרך חייה והשפיעו עליהם לתמיד. מנווה צדק נודדים הברסלרים לחיפה.
אימא, שנקראה עד כה מוסיה, מקבלת את השם כרמלה, על שם הכרמל. בחיפה אבא נחמן עובד בנמל החדש שזה עתה נבנה ומצטרף למודיעין של ההגנה. ציפורה כבר נולדה, ואימא בת 14 מגויסת להגנה עם חבריה מתנועת “המחנות העולים”.
בכיתה ח’, מספרת אימא, התבקשו כל הילדים לכתוב חיבור: “כיצד נביע את הערצתנו לגיבורי תל חי?” – אימא כתבה שההערצה הכי טובה תהיה פשוט אם נלך וניישב את תל חי…
היה זה אותו שכן שהיה ידיד קרוב של המשפחה ואפילו הזמין את כרמלה באחד הקיצים לבוא לבלות עם משפחתו בבית הקיץ שלהם בלבנון.
אמה של כרמלה חששה מאוד לבריאותה של הנערה. היא הכירה את בתה המפונקת והייתה בטוחה שתחלה בתל חי ותשוב מהר לבית המפנק. אבל כרמלה הייתה נחושה בדעתה להתמודד עם הקשיים הפיזיים ולהישאר במקום.
אימא חברה לאברהם פורטוגלי וחברתה הטובה חנה שפירא חברה ליגאל קרול. כאשר בני הגרעין שלהם הקימו את חולתה – נשארו הן בכפר גלעדי, נישאו והתחילו את חייהן כאן.
אבל מה שהעסיק אותה במיוחד היו חיי התרבות של המשק.
היא הפכה ל”מפיקה” של כל החגים והאירועים: סדר פסח היה השיא של הפעילות השנתית. אמא עסקה בהכנתו חודשים, מחלקת תפקידי קריאה, מחפשת שירים, חושבת על דרכים להעסיק את הילדים. היא כתבה רשימות ונהלים לכל חג ומועד וחלק מהמסורות שהקימה קיימות בכפר גלעדי עד היום.
בשנים שאחר כך עבדה גם במחצבות, כמזכירתו של גרישה, שהיה חברם הקרוב, עסקה בקרמיקה, ארגנה חוג לילדים ואף למדה פיסול בתל חי.
על פתילייה קטנה בחדר המקלחת הייתה מכינה את החצילים המפורסמים ובשנים מאוחרות יותר, כשכבר היו מטבחים קטנים גם את המאפים שלה שכל הנכדים אהבו כל כך.
היא לא הייתה אימא מפנקת – תמיד אמרה שאיננו זקוקים לכך והאמינה בדרך החינוך הקיבוצי. אבל הורישה לנו את אהבתה לשירה ולתרבות, לתנ”ך, למקורות, לאמנות ויצירה. היה חשוב לה שנלמד מוזיקה, שנהיה אנשי תרבות. היא נטעה בנו את הקשר העמוק לטבע, לעברית הכתובה והמדוברת ולתרבות העם היהודי.
עד יומה האחרון, גם כשכבר לא דיברה כמעט ולא יצרה קשר, הייתה מצטרפת לשירה בבית סביון וזכרה כל מילה.
