אני נולדה ב-1917 בגרמניה, בעיר ורזבורג. צילי, אימה נפטרה יומיים לאחר לידתה.

לאב שהתאלמן היה כבר ילד, אח בכור לאני. דודתה, אחות אימה ובעלה שהיו חשוכי ילדים,

לקחו את התינוקת, אימצו אותה וגידלו אותה עד בגרות. ביתם היה לה בית חם ואוהב.

אביה של אני לקח את בנו הבכור, נישא בשנית, ומת ממחלה עוד לפני מלחמת העולם השנייה.

את קרל הכירה אני בהכשרה בגרמניה.

אני וקרל עלו לארץ לאחר ליל הבדולח בשנת1939 יהושע היימן  חבר כפר גלעדי, הגיע כשליח עליה לגרמניה, לאסוף יהודים כדי להעלותם לארץ ישראל.  אני וקרל עלו לארץ באנייה “הילדה”.

 האנייה הסתובבה שלושה חודשים בחופי הים התיכון. בנמלים קיבלו המעפילים אוכל , שתיה וביגוד מיהודים מקומיים.

לאחר שלושה חודשים עגנה האנייה בנמל חיפה, והמעפילים שעל סיפונה נכנסו לארץ בצורה בלתי לגלית.

אני נשלחה לבית החלוצות בפתח תקווה, לשם נשלחו הנשים ללמוד את עבודות הקיבוץ, קרל נשלח למחנה עתלית, לשם נשלחו הגברים לאותה מטרה, ללמוד ולהכיר חיי קיבוץ. אחרי חצי שנה הגיעו שניהם לכפר גלעדי ושם התאחדו מחדש.

אני עבדה בבית התינוקות עם חיה אשוח, מאוד אהבה את התינוקות ואת עבודתה. משם עברה לעבוד במרפאת הקיבוץ, לצידה של עמליה ציפורי-טל, שהייתה אחות הקיבוץ, אך תפקדה ממש כרופאה.   את אני לימדה עמליה להיות חובשת, והיא הייתה יד ימינה.

מקום עבודתה האחרון היה מפעל גליל אופטיק, בו עבדה מיום הקמתו המפעל היה לביתה השני, והיא עבדה בו עד לסגירתו.

אני חייתה את כול חייה הבוגרים בכפר גלעדי, אהבה מאוד את הקיבוץ ואת חיי הקיבוץ.

הדבר היחידי שהיה לה קשה, היה מזג האוויר החם של ארץ ישראל.

אני וקרל התחתנו במטולה, ומעשה שהיה כך היה: בחצות ליל העיר קרל את אני ואמר: “היום יש רב במטולה, קומי, נוסעים להתחתן”.  נסעו, התחתנו, חזרו לישון וקמו לעבודה כרגיל.

לאני וקרל נולדו שני ילדים, גדי ורותי. שניהם חברי כפר גלעדי וחיים אתנו כאן עד היום. לימים נולדה הנכדה-ליאת.

אני התאלמנה ב- 1984, בהיותה בת 65. בשנותיה האחרונות לפני כניסתה לבית סביון, העסיקה אני את עצמה בעבודות יד. סריגה, רקמה, תפירה לעצמה ולחברותיה.

בבית סביון שהתה אני כ-6 שנים. יום הולדתה חל בט”ו בשבט המתקרב ובא,

 הלכה מאתנו והיא כמעט בת 96.

יהי  זכרה ברוך!