אימא נולדה בעירק, בבגדד ב-1950. כשהייתה בת כמה חודשים המשפחה סוף סוף עלתה לארץ ישראל.

היא תמיד הייתה התינוקת הקטנה שכולם אהבו ופינקו, אחות קטנה לשלושה אחים. והאחים שלה היו הכי חשובים לה בעולם.

הרבה פעמים שמענו סיפורים על איך הם גדלו במעברה. במיוחד על המעללים של האחים שלה. ניסו לחפור מערה עם כפיות חזרה לבגדד, בנו מקלט בחצר כשהתחיל מבצע קדש. הם אפילו חפרו מדרגות ומקומות לשים נרות לאור. הם היו הכי גאים על מה שהם עשו, וקראו להורים להראות להם. כולם ירדו למטה לראות ואיך שהם עלו חזרה… הכל התמוטט.

הם היו ארבעה אחים מאוד שונים האחד מהשני, אבל לא רואים הרבה אחים שאהבו והיו קרובים אחד לשני כמותם. זה נשמר גם כשהם גדלו.

אימא התעקשה להתגייס לצבא בתקופה שבה בנות נתפסו בצורה לא חיובית אם הן בחרו להתגייס. היא סיפרה לנו הרבה סיפורים על איך היא ניהלה את המפקד שלה, והייתה בורחת מהבסיס ומבלה הרבה סופי שבוע מרותקת (כי היא נתפסה). כמובן שהיא לא אהבה להיכנס לצרות לבד, אז היא תמיד הייתה משכנעת מישהו שיבוא איתה, לרוב הקורבן הייתה חדווה חברתה. הקשר שנוצר ביניהן עוד אז נשאר ונשמר עד היום.

לאחר מכן היא פגשה את אבא, הם התחתנו והיא באה לגור בקיבוץ כפר גלעדי. החיים פה לא תמיד היו קלים. הרבה דברים ללמוד ולהסתגל אליהם עבור מישהי שבאה מעיר. כמו לינה משותפת. אם כי כשהבן הבכור נולד (אייל) היא לא הסכימה לזה בשום פנים ואופן והשאירה אותו בבית. שנה אחר כך בא אביהו. אחרי שאביהו נולד, אמא ואבא החליטו לצאת מהקיבוץ ועברו לגור בקרית שמונה. אילת נולדה כמעט שנתיים אחרי זה.

בקרית שמונה, במעון של ויצו, היא מצאה חברת נפש חדשה שליוותה אותה מאז ועד יומה האחרון – סילביה.

אחרי כמה שנים בקריה, אימא ואבא החליטו לחזור לקיבוץ ונשארו בו עד היום.

לאורך השנים אימא עבדה במקומות שונים: במלון, בנעורים ובסידור עבודה.

כשאני הייתי ביסודי, אימא יצאה ללמוד ברופין מקצוע – אקונומיה. היא מאוד אהבה את הלימודים שלה למרות שהיה לה קשה להיות רחוקה כל השבוע מהבית ולראות אותנו רק בסופי שבוע. אבל אחרי זה, היא נכנסה לתפקיד של אקונומית של החדר אוכל של הקיבוץ. היא פרחה בתפקיד הזה. תמיד הייתה מוקפת באנשים, ואהבה גם לתכנן חגים ואירועים. אהבה את האנשים שהיא עבדה איתם, אחד מהם אפילו אומץ אלינו למשפחה – אריק (עדיין לא ברור אם הוא החליט לאמץ אותנו או שאנחנו בחרנו לאמץ אותו).

אחרי עשר שנים, החליטה שהגיע הזמן לשנות ולעזוב את התפקיד. הקיבוץ אירגן לה מסיבת הפתעה לרגל הפרישה מהתפקיד, זה היה אחד האירועים שריגשו אותה מאוד והיו מאוד חשובים לה.

היא התחילה לעבוד בחנות דגים של המדגה של כפר גלעדי, שם גם אייל עבד. היא מאוד אהבה את זה. עבודה בלי הרבה לחץ עם אנשים שהיא נהנתה להיות איתם. גם לצאת קצת מתחומי הקיבוץ היה טוב. היא נשארה שם עד שהחנות דגים נסגרה.

ואז… חזרה לנהל את חדר האוכל של הקיבוץ. המקום היה לה מאוד חשוב. היא תמיד האמינה שהחדר אוכל זה מקום שישמור על הקהילה אחרי שההפרטה התחילה. היא כל הזמן נלחמה לדאוג שהוא יישאר פתוח וניסתה להוריד את המחירים כדי לוודא שאנשים ימשיכו לבוא ולשבת ביחד.

אימא אהבה להיות מוקפת באנשים, היא תמיד הייתה צוחקת עם כולם. הייתה לה יכולת להיות במרכז בכל מפגש שהיה לה עם אנשים.

אני חושבת שהאירוע שהיה לה הכי חשוב היה החתונה של אייל והקבלה של איילת לתוך המשפחה.

לאורך כל הזמן, הקשר החזק שלה עם האחים שלה, ובעקבות זה גם עם כל האחיינים והאחייניות שלה, תמיד המשיך להיות חזק. משפחה זה היה עבורה הכל. הדברים שהיא אהבה הכי בעולם היו הילדים שלה (כולל המאומצים), האחים שלה, האחיינים והאחייניות שלה (כולל המאומצים – אורן, אדווה והילדים נבו ינאי), והאנשים שהיו מסביבה.

יש עוד המון סיפורים בדרך, איך הבני דודים שלי היו עולים לקיבוץ לבקר אותה ואומצו על ידי החבר’ה בנעורים כשהיא הייתה שם. איך היא הייתה עוזרת ליובל לברוח מהבסיס למורת רוחם של ההורים שלו ועוד הרבה אחרים…

היא הייתה לוחמת עד הסוף, גם כשזה כבר היה לה ממש קשה.

עכשיו הגיע הזמן שלה לנוח ולהצטרף לאח הגדול שלה.

                                               איילת נורקין