שורשיה של משפחת ברקין היו נעוצים במושבות חקלאיות שהקים הצאר הרוסי למען יהודים,

במושבות אלו התנהלו חיים יהודיים.

משפחתה הציונית על כל ענפיה עלתה לא”י בשנת 1914. תחיה נולדה בזיכרון יעקב.

בשנים הראשונות התפרנסה המשפחה מחקלאות. תחיה למדה גננות והייתה פעילה ב”נוער העובד” במסגרת זו הגיעה לקיבוץ נען ושם פגשה את יצחק והם נישאו.

יצחק היה פעיל ב”הגנה” ומאוחר יותר מילא תפקידים בסוכנות היהודית ותפקידים ציבוריים נוספים והמשפחה נדדה בעקבותיו בארץ, המשפחה התרחבה ותחיה גידלה את הבנות. בשנת   1952 עברה המשפחה לכפר גלעדי. תחיה עבדה כמטפלת ואחר– כך למדה חינוך מיוחד והקימה את ה”כיתה של תחיה” במסגרת זו פיתחה שיטות למידה ייחודיות למען תלמידים מתקשים,  כדבריה: “היה לי חשוב שגם ילדים מתקשים יקבלו השכלה וימשיכו להיות חלק ממסגרת הקבוצה שלהם”. על בסיס החומר שהכינה ואספה עבור תלמידיה הקימה וניהלה במשך שנים רבות מרכזייה פדגוגית עשירת תוכן.

בשנים האחרונות עקב מגבלות בריאותיות נאלצה לסיים את עבודתה בחינוך ועברה לעבוד ב”סביונית” מגבלת הראייה שלה לא מנעה ממנה להמשיך בעבודות היד אשר בהן הייתה כל- כך יצירתית.

תחיה הייתה אשת משפחה, אשת ספר, נחבאת אל הכלים ובשקט שלה השפיעה על סביבתה.

 יהי זכרה ברוך!