נולד כילד שני למשפחה בת חמישה אחים ואחות בכפר ליד העיירה אייזפוטה,  לאביו הייתה חנות כל בו קטנה ששירתה

את כל תושבי הכפר, במלחמת העולם הראשונה גורשו לרוסיה בשנת 1920ולאחר נדודים הורשו לשוב לאייזפוטה.

 בהיותו בן 11 נפטר אביו ומשה יצא לעזור בפרנסת המשפחה. הצטרף לתנועת נ.צ.ח  ובמסגרתה עלה ארצה

ישר לקיבוץ טבריה עם השניים עלו אמו ארצה וצעיר האחים ואחר כך עלה עוד אח, שני אחים והאחות נשארו

 וניספו במלחמת העולם השנייה.

בטבריה עבד בייעור, בנין, סלילת כבישים ובהקמת תחנת החשמל בנהריים. עם הגיעם לכפר גלעדי נשא לאישה

את פסיה ונולדו להם שלוש בנות ב-1935 זיוה, ב-1940 ברכה וב-1951 בת הזקונים נעמי. בכפר גלעדי

עבד בגן הירק,  בכרם ואחר כך במכוורת בשנות עבודתו האחרונות שימש כתברואן ובגיל 81 הפסיק לעבוד

והיה הולך לסביונית ועוסק במלאכת יד, לא סבל עצלנים, ראה בעבודה ערך וידע לשמור על קשרים טובים עם סביבתו,

לא התלונן קבל הכל ברוח טובה, בקיצור היה אופטימיסט מטבעו.

שימש כסדרן עבודה, פעל בוועדת דירות אך הגורם המשמעותי בחייו היה החוג הדרמטי, היה לו כישרון משחק טבעי,

אהב להתבדח וכך מצא עצמו כאחד מעמודי התווך של החוג, גולת הכותרת של תפקידיו הייתה “השדכן” בהצגה “חתונה בעיירה”. היה איש רעים להתרועע,  אהב לקשור שיחה עם עוברים ושבים וכך רכש ידידים רבים. כישרון המשחק והליצנות

הפכוהו לסבא מושלם, כל מי שראה אותו משתולל עם הנכדים, מרתק אותם בסיפורים שכמובן היו מלווים בהצגה שלמה,

לא מסוגל לשכוח אותו.

ועוד תחביב היה לו- גננות וזה הביא אותו לעבור בגינות חברים ולגזום את הורדים. מי שיורד גם היום לשטח המכוורת

 יכול למצוא שם את סימני תחביב הגננות שלו.

בשנותיו האחרונות טיפל בפסיה בנאמנות, ולאחר שנפטרה נשאר לבד בביתו וסירב לעבור לבית סביון,  ימים ספורים

 לפני מותו חלה עבר לבית סביון ושם הלך לעולמו.

יהי זכרו ברוך