דברים ששפרה כתבה בעצמה על עצמה

אני כבר מתקרבת לגיל 87 ודעתי צלולה ויש ברצוני לכתוב כמה מילים  לילדי ויקירי.

מודה אני להורי, אחי וקרובי שאיש מהם איננו בחיים.

אני מודה להם על כך שלא הפריעו לי בגיל 16 לעזוב את הורי שהייתי להם בת יחידה ולנסוע לעיר בוגה לעבוד בבית חרושת לממתקים. התגאו בי והאמינו לי.

בפרידרוסקי היה רחוב אחד באורך של שני ק”מ, עם כמה סמטאות קטנות.

התושבים בה היו נוצרים, כ- 400 נפש והיהודים כ- 250 נפש.

האוכלוסיה הנוצרית הייתה מתפרנסת בעיקר מחקלאות והיהודים עסקו במסחר זעיר. היו גם משפחות שהייתה להן חלקת אדמה קטנה, סוס, פרה ועיזים.

מכתה ו’ עברתי ללמוד בבית ספר יסודי יחד עם תלמידים נוצרים שרובם היו מבתים שפרנסתם מחקלאות שלא הספיקה להם, הם חיו חיי דלות.

האנטישמים שביניהם האשימו כמובן את היהודים שעסקו במסחר במרמה וגניבה.

הפסקתי את הלימודים בתיכון בעיר קרסלבקה ועברתי קורס של הנהלת חשבונות בעיר רז’יצה, כל זה עד גיל 16.

בריגה הוכחתי לעצמי שאני יכולה להתפרנס ולהתקיים. הייתי דתייה כי קיבלתי חינוך דתי. מציונות לא ידעתי הרבה.

במקרה קרובי בריגה הציעו לי להצטרף לתנועה ציונית ואני בחרתי ב”שומר הצעיר”. עם עבודתי אפשרו לי להצטרף לקיבוץ הכשרה עירוני “הסולל”. משם קיבלתי את האישור לעלות לארץ ישראל.

בחודש דצמבר 1934 נסעתי לפרידרוסק להפרד מהורי. מצאתי עיירה עצובה ונוער שמחפש דרך להגר.

הלכתי לראות את חלקת האדמה של משפחתי ושל סבי והשקפתי על הנוף היפה שבו ביליתי את ילדותי.

ראיתי את הנהר “דבינה” שהפריד בין לטביה ופולניה ואת הדרך המובילה ליער שאספת בו כל מיני גרגירים, פטריות ואגוזים בשפע.

דיברתי עם הורי על חיים יותר טובים שמחכים לי בארץ ישראל. אהבה עמוקה לחיים והרבה תקוות רכשתי מהם.

ב- 31 לדצמבר 1934 באנייה “ירושלים” הגעתי לארץ ישראל.

בחיפה ידעתי בוודאות שאצטרך לנסוע לכפר גלעדי, שם כבר היו הרבה חברים יוצאי השומר הצעיר הלטבי.

האוכל והדיור הגרועים לא הפריעו לי כי ראיתי מסביבי צעירים עם שמחה בלב ושמחת יצירה., תינוקות, ילדים יותר גדולים, גן ירק, מטעים, פרות וכולם היו זקוקים לידיים עובדות.

העבודה נעשתה בתנאים קשים. לא עברתי ייסורי קליטה. אהבתי את ביתי החדש.

עבדתי הרבה בבתי ילדים וטיילתי איתם הרבה ברגל בארץ. חשתי את הקרקע מתחת רגלי, קרקע שלא נאבד אותה לעולם.

יחד עם אבא שהיה איש עקרונות, התגברנו על ספקות וחרדות.

במשך 24 שנים עבדתי בכל מיני עבודות: ילדים, גן ירק, רפת, מטבח, והייתי כמה פעמים סדרנית עבודה.

עבדתי בהנהלת חשבונות במחצבות, גם במשקי הגליל  העליון עבדתי בהנהלת חשבונות.

יותר מ-40 שנה אני עובדת בבית הארחה שלנו. מפחידה אותי המחשבה שיום אחד לא אוכל לצאת לעבודה ולא אוכל לשרת את עצמי.

לילדי וחברי אני מאחלת עתיד של שלום ויצירה.