לדידי אספות החברים היו ועודן מהוות פסגת האירועים החברתיים שחוויתי מאז ימי ילדותי הרחוקים. הן היו מתקיימות בחדר האוכל, שהיווה ליבו הפועם של הקיבוץ – בחגים, במסיבות, בעת האכילה שלוש פעמים ביום גם אם לא היה מה, וכאמור באספות.

הן היו בדרך כלל דרמטיות ואפילו סעיף קטן שהיה אמור “לעבור בהליכה”, נהפך לסלע מחלוקת הרה גורל. תמיד היו אצלנו בני פלוגתא, שדי אם אחד יאמר “יום”, יקום השני ויכריז “לילה”. הרוב הדומם היה תמיד דומם, אם כי שמח לקחת חלק בהצגה הכי טובה בכפר.

כיום משקלה של האספה קצת עומעם. “בלאו הכי הנושא יגיע להצבעה בקלפי”, אומרים בצדק החברים. יעיד על כך מספר המשתתפים הזעום המתכנסים כיום לאספה במועדון, לעומת הצפיפות שהייתה פעם. מה גם שבדיוק ישנה הסדרה האהובה בטלוויזיה, תרוץ קלוש לנוכח האפשרות להקליט.

אבל בילדותנו ואפילו בבחרותנו לא היו סדרות כי לא הייתה טלוויזיה והחלטות התקבלו באספה בהצבעה גלויה, החלטות שתמיד היו גורליות. הן הוכרעו בהרמת אצבע, לא לפני שפזלת ימינה ושמאל, כדי לוודא שאתה לא פראייר. לכאורה ההחלטות היו אמורות להיות פשוטות, כי לכל תחום בחיים היה שמור תקנון. בדרך כלל היה קם רובק’ה ומכריז: “היה לא תהיה. הרי בסעיף כך וכך לוכסן א’ בתקנון משנת תרל”ח ואילך, כתוב במפורש שחל איסור גמור לחרוג כהוא זה וכמלוא הנימה”, אבל התקנונים הרי נבראו בשביל לעקוף אותם. מיד התיישבו טובי המוחות שלנו ושקדו על ניסוחים מפולפלים של תתי סעיפים. הם קבעו שהתקנון אומנם שריר וקיים, אבל בהתמלא תנאים א’, ב’ ו- ג’, ניתן לבצע היפוכו של הסעיף. והתנאים מולאו, ודאי שמולאו והכול בא על מקומו בשלום.

בנושאים שוליים לכאורה, דנו גיבורינו והתווכחו עד לצאת הנשמה של כולנו בחצות הלילה. ואילו נושאים כבדים, כגון השקעת עתק דחופה מהצרור הנקוב של הקהילה, עברו בחיפזון תוך דקות. כך היה למשל, כשגרישה העלה דרישה “שלא ניתנת לדחייה של יום אחד נוסף, לרכוש ד-6 ב -10,000 לירה”, שהיה אז הון עתק. או אז, לא התרוממה כמעט אף יד נגד, כולל לא של גיבורינו המותשים וכולם הלכו הביתה שמחים וטובי לב.

בעניין הצעות אחרות, היה צריך לשים לב, מי הם הקרובים מהחמולה של הטוען. בדיוק בשביל זה שיטת הגיוסים עבדה (ועובדת) שעות נוספות. בני הפלוגתא היו גוררים להצבעה חולים וקשישים ומריצים נכים בכיסאות גלגלים. לקראת ספירת הקולות, שהייתה תדיר מופקדת בידי חברות בעלות מוניטין ידוע בספירה – רצוי מהנהלת חשבונות, המתח הרקיע שחקים.

התעלומה שלא נפתרה עד עצם היום הזה הייתה, מיהו זה שבדיוק בעת התלהטות הרוחות בחדר האוכל, היה משחרר מפינת החי את החמור הלבן משיח. הוא היה נוער בקולי קולות חדור רוח קרב, משנס מותניו, רוקע ברגליו ובדהרה קלה היה מתייצב באחד החלונות הפתוחים לרווחה באין מזגנים. הוא היה משרבב את ראשו ומניד אותו מצד לצד, כורה אוזניו ומאזין לקולות הניצים משני המחנות. לבסוף היה נוער, ספק צוחק ספק בוכה והפרשנויות לאיזה צד החמור נטה נמשכו כל אותו הלילה.

הם המשיכו והזינו את דיונינו בארוחות בחדר האוכל עוד ימים רבים.