רפת א’
הרפת בכפר גלעדי הינה מהרפתות הראשונות בארץ.
ראשוני השומרים שעלו לכפר גלעדי הביאו איתם כמה פרות שסיפקו חלב בעיקר לתצרוכת עצמית. ה”שיכון” הראשון שלהן היה בצד הדרומי של בית ראשונים לצד מגורי החברים. כאשר גדל עדר הפרות (הפרות הובאו מבירות דמשק וצידון), ומספר החברים גדל, היה צריך להפריד ביניהם.
רפת א’ החלה להיבנות על ידי קבוצת “אחוה” אשר פעלה במסגרת “גדוד העבודה” ובסיום הבנייה, הפרות הועברו אליה בטקס רב רושם.
מבנה הרפת סגר את חצר ראשונים מכוון מזרח, המבנה נבנה מאבן בזלתית, היה בעל שתי קומות בקומה התחתונה שוכנו הפרות והקומה העליונה שימשה בעיקר כחדרי עבודה של הרפתנים, רצעניה, מקום לאחסון מזון לפרות לרבות חבילות קש, לימים שימשה הקומה העליונה להסתרת מעפילים שהיו מגיעים באשמורת אחרונה של לילה, וכן הוסדר בקומה העליונה חדר בו לימדו ואימנו חברים להשתמש בנשק. בין הקומה עליונה לתחתונה הפרידה רצפה מעץ, כאשר במרווחים ברצפה בחלק הדרומי של הרפת, היה סליק לאקדחים.
שטח המבנה כ- 350 מטר וזו נחשבה רפת גדולה מאד, הגג רושת באגדי עץ אשר הייתה מכוסה ברעפי מרסיי , במפלס העליון היו חלונות קטנים וחרכי ירי, להגנה על הישוב.
המפלס התחתון נבנה באבן בזלתית כפולה, קירות הרפת חוזקו על יד בטון דבש, היו לו ארבעה פתחים, הפתח מצד דרום, שימש לעגלת מזון או אחר, ושימש למעבר עגלה שחיברה בין האורווה לרפת, הפתח מצד מצפון היה מקום בו הובילו את הזבל מחוץ למבנה, הפתח מצד מזרח שימש כשער יציאת הפרות לשדה ו/או לחצרות, הפתח מצד מערב, היה לכניסת עובדים, מצפון ודרום הותקנו גרמי מדרגות.
פניי הפרות היו למזרח ומערב שם חולק האוכל ובאמצע נסעה הקרונית להוצאת הזבל, כל העבודה מחלוקת האוכל לניקיון ובעיקר החליבה הייתה ידנית.
ברפת זו גדלה הפרה סתווית, כאשר בשנת 1950 שברה את שיא תפוקת החלב 100,000 ליטר, ולכבודה נערך טקס רב רושם כאשר נתן אלתרמן התכבד וכתב עליה בטור השביעי..
בשנת 1974 פרצה שריפה שכילתה רפתות ומתבנים ביניהם את רפת א’. הקומה השנייה והגג של הרפת קרסו ומה שנשאר לעמוד הייתה מעטפת הבזלתית של הרפת.
וכיון שכך, הוחלט לבנות רפת חדשה ומודרנית שתאפשר לפרות תנאי מחייה נכונים וכך להגביר את תפוקת החלב שלהן ותקל על עבודת הרפתנים. 
מבנה רפת א’ ננטש, ועמד שומם עד שנת 2000 אז פעלנו להחזרת עטרה ליושנה, המבנה שומר ושוקם, ומהווה מקום לתערוכות וכנסים.
הרפת סיפורו של משה אלכסנדרובסקי:
עלי הוטל לנסוע לדמשק לקנות פרות. מרדכי יגאל לווני כמורה דרך, השגנו אז מפיק”א 300 ל”י למטרה זו. זמן קצר לפנינו קנו משקים אחדים מספר גדול של פרות שם ולכן מחירן עלה. בבואנו לכפרים לא גילנו לאנשי המקום את מטרת בואנו. הערבים חשבו אותנו לשוטרים או אנשי צבא והתייחסו בחשדנות רבה.
אך לאחר שנודע להם שיהודים אנו “ומומחים” לחקלאות, התחילו לגלות יחסי ידידות, הם התחילו לשאול אותנו שמא יש לנו צורך בקר ובאו לפנינו בהצעות שונות. באופן כזה בחרנו לנו פרות טובות ובמחיר לא מופקר. קנינו שלוש פרות, אחת נתנו למשפחות שבראש פינה ושתיים הבאנו לכפר גלעדי.
כפר גלעדי מבורכת במרעה טבעי ומזה הסתבר לנו שאחד הענפים העיקרים במקום צריך להיות גידול צאן ובקר. כיסוד של הרפת שמשו הפרות שמנדל ברנובסקי ומאיר ספקטור הביאו מבירות וצידון. באופן כזה מבלי לדעת את תורת הגידול, בלי כל הדרכה, התחלנו לפתח ענף זה. השפיע לרעה, על התפתחות הרפת, גם חוסר היכולת להבטיח את המזון לפרות בגלל המצב הכספי הקשה, היו מביאים לרפת מה שניתן היה. פעם מביאים קרון קוסברה ופעם קרון סובין והפרות היו מקבלות רק את המזון האחד. סידור מנה רציונלית לא היה ניתן להגשמה, על אף הרצון הטוב של עובדי הרפת. מלבד זה גם החשבון המוטעה של פנחס שניאורסון, שעל ידי הגדלת מספר הראשים ברפת המשק יתעשר, מבלי לקחת בחשבון שפרה זה דבר אינדיבידואלי וכל פרה צריכה לשאת את עצמה. אני הייתי באופן מתמיד מבקר את הענף. ביחוד כשהגענו למצב שיום העבודה ברפת הכניס ארבעה גרוש ליום. התבטאתי באסיפה שבאם הרפת אינה נושאת את עצמה, צריך לעשות ניתוח יסודי, ולראות אם אין אפשרויות להטיב את המצב. ואם לא אזי צריך לבטלה ובאם יש להניח שכדאי להמשיך, צריך לעשות כל מאמץ כדי להטיב את המצב ולהעלותה לגובה הדרוש. אחרי זה נסעתי לירושלים וכשחזרתי הודיעו לי שהאסיפה החליטה לקבוע אותי כעובד ברפת.
עזרה והבנה גדולה וגם הדרכה קבלתי מצד מנדל ברנובסקי וכך במאמצים תמידיים ועבודה רבה הגענו לידי מצב שהרפת התחילה להכניס. קבלנו על עצמנו גם את שאלת החציר, כדי להבטיח ירק במידה פחות או יותר מספיקה לרפת. העברנו גם את בדיקות שומן החלב, שרק אחרי מלחמה ממושכת הצלחנו לקבל מכשירים הדרושים לזה. עם זה התפתחות הענף קבלה צורה אחרת. שאלת בדיקת השומן הייתה עבור כפר גלעדי יותר חשובה מאשר לשאר המשקים, כי לא יכלנו למכור אף ליטר חלב בגלל המרחק והיינו צריכים להפוך חלב לתוצרת. המשק עצמו השתמש בהרבה חלב. ידענו איזה חלב להשאיר לשימוש ביתי ואיזה להפוך לתוצרת. בדיקה זו נתנה לנו גם כיוון לגידול ונעשתה סלקציה. במשך ארבע שנים, יום העבודה ברפת הפך מארבעה גרוש לשלושים ושניים גרוש הכנסה. לפרות של כפר גלעדי גם נודע שם טוב בארץ והיו באים ממקומות רבים אלינו לקנות פרות. הפרה הראשונה שלנו הייתה פרה ערבית ופר דמשקאי. עמדה גם בעיית הגזע, מהו הגזע המתאים לתנאי הארץ והמקום. התחלנו לחפש את הדרך. בלנו מפיק”א פר מונטדלירי. אני התנגדתי לפרה ההולנדית, שהתחילו להכניס אז לארץ, בטרם הכרנו את טיבה. אך התנגדותי לא התקבלה והביאו גם אלינו את הפר ההולנדי הראשון. אמנם הפר נקנה בלי בדיקה מוקדמת של תעודת היוחסין שלו אך לדאבוני יצא שהפר הזה הוריד את שומן החלב. על ידי סלקציה מתמדת הצלחנו להגיע לרפת בריאה של מאה עשרים ראש בשנת 1927 – 1928.
סיפורו של ישראל לוין:
ענף הרפת – יסודותיו הונחו יחד עם עליית החברים הראשונים על אדמת כפר גלעדי ורבים השקיעו כוחות עבודה ומחשבה לקידום הענף, התחלפו ביניהם, הרי עובדת ההתפתחות וההתקדמות לא נפסקה. על אף המשברים הלא מעטים הגענו לרפת בעלת תנובה גבוהה עם עדר גידול משובח ברמה גבוהה.
הפרות הדמשקאיות והבירותיות שהובאו אל גבעתנו, תפקידן היה לספק את תצרוכת הפנימית של הילדים והחברים במקום. ידיעת המקצועות בענף צעיר בארץ, לא אפשרו להגיע לתנובות מספקות גם בהתאם לאפשרויות הגזעים האלה. הכנסת הפר ההולנדי, ציין דף חדש בתולדות הרפת בשנת 1928. שמו של הפר – בורז’וי. עד היום עובדים ברפתנו פרים הולנדים כדוגמת כל הארץ, אולם עד שנת 1928 היה הגזע הדמשקאי והביירותי [עם מספר קטן של פרות ערביות מובחרות וטרנסילבניות מאלה שהובאו לארץ מאירופה] שולט שלטון מוחלט ברפת. כי גם הפרים היו דמשקאים טהורים. רק פר צרפתי שפיק”א הביאו מצרפת, מגזע מונטבולבד, השאיר ברפת פרה אחת שהיא תוצרת הכלאה עם פרה צידונית. פרה זו הצטיינה בתכונותיה וגם בכוח התורשה שלה. שם הפר היה “פוש” ובתו המעורבת בדם צידוני – פושקה. צאצאיה מיוחסות עד היום ברפתנו.
בשנת 1930 נולדו העגלות המורכבות הראשונות. עגלות אלו בהגיען לגיל המלטה ותפוקת חלב בשנת 1932, עשו את קפיצת הדרך
הראשונה בעלית תנובת החלב.
המחלבה של קיילה -יוסף שטיין
עשרים שנה עבדנו יחד בענף – קיילה במחלבה ואני כרועה צאן. נכנסתי לעבוד בענף הצאן כשתקופת הרומנטיקה, החלומות והניסיונות של ראשוני הרועים כבר חלפה. הענף, היה ענף מוכר כמו כל ענף אחר במשק. בכל זאת עוד דרושה הייתה מנה גדושה של אידאליזם וחלוציות, כדי להחזיק מעמד בתנאי העבודה הקשים.
במשך כל היום שהינו עם עדרנו במרעה ובחוזרינו בלילה ולפני צאתנו עם שחר, חלבנו את הצאן. התנאים והזמנים הבלתי רגילים האלה, קבעו כמובן גם את זמני העבודה במחלבה. אוסיף עוד שבחודשי הקיץ נדדנו עם העדרים לשטחי מרעה מרוחקים מהבית ומשם שלחנו את החלב על גבי חמורים למחלבה.
בשביל קיילה, התנאים הקשים היו מובנים מאליהם. באמצעים הפרימיטיביים שעמדו לרשותה, עיבדה את החלב ויצרה את הגבינות השונות – הברינזה והצפתית. לשתי הגבינות היה שם טוב מאוד בכל הארץ והודות לקיילה קבלנו מחירים טובים עבור המוצרים. ברור שהדבר היה חשוב מאוד למאזן הענף ולהכנסות המשק. שאלתי פעם את קיילה, איך היא למדה את מלאכת עשיית הגבינות? והיא סיפרה לי “בתחילה עיבדתי את חלב הכבשים כפי שראיתי אצל שכיננו הבדואים. בשנת 1922 בנינו את המחלבה הראשונה בהתיישבות העובדת. את הכנת הברינזה למדתי מחברנו מנדל ברנובסקי [מ”השומר”], שראה בילדותו ברומניה כיצד משפחתו מעבדת את החלב. אחרי ניסיונות הצלחתי למצוא את הנוסחה, זאת אומרת כמות חלב ומידת החום הדרושה לייצור גבינת הברינזה. את תעשיית הגבינה הצפתית מחלב עיזים, למדתי לגמרי במקרה. יום אחד בא יהודי מצפת להביא דאר למשק וראה אותי עובדת במחלבה. הוא לימדני וגם קנה את הסלסלות מנצרים שנתנו לגבינה את הצורה המיוחדת והיפה. שנים היינו היחידים בארץ שייצרו את הגבינה הצפתית.”
חברי המשק ובפרט אנו הרועים, אהבנו מאוד את “הלוקשים” של הברינזה. הלוקשים הם העודפים בצידה של הגבינה המרובעת, צורתם כצורת אטריות. טוב היה לעבוד עם קיילה, היא דאגה לרועים בכל וידעה גם להפר את עייפותנו בסיפורים רבים ויפים המתובלים בבדיחות ביידיש עסיסית.
ממקווה למחלבה בכפר גלעדי
כידוע היינו סמוכים על שולחנה של פיק”א תקופה מסוימת או כמו שאומרים על חשבון הברון. כל דבר שנעשה במשק היה צריך לקבל את אישורה של הפקידות, שהייתה ברובה הגדול מפורסמת ביחסה העוין להתיישבות הקיבוצית. רק גזבר זריז וממולח היה מצליח להערים עליהם ולהפוך את ההצעה לטוב ומועיל.
כשמשקנו התחיל להתפתח ויש כבר פרות, הייתה שאלת החלב. קיילה גלעדי למדה מפי יהודי צפתי להכין גבינה צפתית טעימה. אך מה לעשות ויהודי צפת לא קונים את הגבינה הנקראת על שמם? קיילה שלנו לא התייאשה ועברה לייצר ברינזה. אך לשם שימור הגבינה יש צורך במרתף. על חדרי קירור עדין לא שמע איש. והפקידות עמדה בסירובה להקמת מרתף כזה.
הגזבר למוד הניסיון, אינו מאבד את עשתונותיו ובו במקום ויתר על המרתף לטובת מקווה והסביר את הנחיצות במקווה במקום שיש בו משפחות… הפקיד התרשם מאוד מהרעיון של טהרת המשפחה והאישור ניתן כהרף עין. מיד שקלו לידי הגזבר את הכסף לבניית מקווה כשרה כדת וכדין שהתגלגלה תוך כדי בנייה למרתף קריר לשימור הגבינות.
